לאושר יש טעם של קארי

משטחי אורז שמסנוורים את העין בירוק

ריחות, טעמים, סיפורים ואיורים

המוסך

יש לי פנצ'ר בטוסטוס, וצריך לחכות עד שקומר יחזור מהעיר עם העובד שלו.

הם נסעו לפני שעתיים. יכול להיות שיחזרו בתוך שעה. "בתוך שעה" הוא מונח

מופשט. הוא מתייחס לפרק זמן שיכול לארוך גם חמש שעות. זמן הוא עניין

גמיש בהודו. הוא מתייחס לכוונה, ולאו דווקא לפעולת ההגעה עצמה.

לקומר יש מוסך מצליח. מתחת לעץ בניאן ענקי, שמתחתיו עומדים מיטת

שדה מתקפלת וכיסא פלסטיק שהיה פעם לבן. עדר הטוסטוסים והאופנועים

חונה גם הוא מתחת לעץ. ושם גם ניצב השולחן עם המגירות ופנקסי החשבונות, 

זה המשרד.

שאנטי, אשתו של קומר, מזמינה אותי להצטרף להפסקה מתחת לעץ, בינתיים. 

אימא שלה ובתה בת השמונה מגיעות מהכפר עם שני סלים קטנים

וארוחה שבישלו בבית. אני נענית להזמנה בשמחה, וכולנו מתיישבות לארוחת

צהריים על המחצלת שנשלפת למרגלות העץ העצום.

שאנטי עצמה לא מבשלת עכשיו. היא מעדיפה לעבוד במוסך, ולמזלה יש

לה בעל שמאפשר את זה. היא עובדת בג'ינס גדולים ומלוכלכים בכתמי שמן

מכונות, עם פרחים בשיער ועם מפתח שבדי בידה. כשהיא מחלקת את האורז 

)אורז לימון צהבהב ועוקץ בחריפות עדינה) היא נראית כמו קבלן, אבל כולה

משדרת נשיות. אני חושבת על תחושת המימוש העצמי והניצחון שבוודאי

הייתי מרגישה בעודי רכונה מתחת לאחד האופנועים הכבדים, משחררת בורג,

משמנת ציר. אבל לא נראה שמחשבות כאלה מעסיקות אותה. היא נראית כל

כך במקומה. אמה מביאה בכלי נפרד את הסאמבר (מרק עדשים שעשוי מכל

מה שיש) כרוטב לאורז, ומוזגת ממנו על האורז. מטבל הראיטה משלים את

הארוחה הפשוטה.

קומר מגיע- באמת שעה! הוא רוכב על טוסטוס רעוע ומאחוריו יושב

העובד שלו, כשהוא נושא זוג אופניים על הראש. השניים מתיישבים לאכול.

אני בינתיים רושמת מתכון, וכך חולפות עוד שעתיים. בזמן שקומר מתקן את

הטוסטוס שלי, אני נחה על המיטה הנפלאה מתחת לעץ הבניאן, מיטת חבלים

מהסוג שיש במסעדות הדרכים המקומיות, כדי לאפשר לנהגי המשאיות לנוח

אחרי ארוחה. הפנצ'ר תוקן. אנחנו נפרדים בברכה ואני דוהרת אל האופק, עם

בטן מלאה ועם מתכון בכיס.

אפרת דביר. חודש שהפך לסיפור חיים