בדרך להודו עוצרים בסונאלי: טיפים למעבר יבשתי מנפאל להודו

כשסיימנו את הסידורים האחרונים מול סוויסה (האיש והסוכנות המסודרת שליוותה אותנו בכל צעד בנפאל) נפרדנו ממנו בלב כבד. "מה נעשה בלי סוויסה בהודו?", "על מי נסמוך שם?", "איך נדע שהכרטיסים שמוכרים לנו לא מזויפים?" אבל המסע הזה כמו כל מסע מתחיל בבייבי סטפס, אז הידקנו את רצועות המוצ'ילה בנחישות, ובצעד בוטח ואומץ יחסי הגענו לסונאלי (sunauli)- אחד מהגבולות היבשתיים של נפאל והודו (מהצד הנפאלי הוא דרומי לפוקרה וספארי צ'יטוואן, ומהצד ההודי הוא ממוקם צפונית לורנאסי), וחצינו אותו. זאת אומרת כמעט. קודם היינו צריכים לפלס את דרכינו בין נהגי הריקשה שזינקו עלינו.

להלן כמה טיפים יעילים:

טיפ 1: התחברו לתיירים/אמץ תייר

בדיוק כמוכם, גם הם בולטים בשטח. סוחבים מוצ'ילה ענק ואם יש התקהלות גדולה של נהגי טוקטוק הם כנראה הסיבה לזה, ובדיוק כמוכם גם הם צריכים להגיע לאנשהו ועם קצת מזל אז כולכם בדרך לאותו מקום. ביחד תוכלו להצליב מידע על מחיר הריקשה הנכון (בד"כ חצי ממה שהנהג מציע), להוות כוח מיקוח ובעקרון לכבוש את העולם (גם להגיע ליעד הנכון זה מספיק).
איתנו בנסיעה היה זוג קנדי שבזמן שהתחמקנו כולנו מהנהגים התברר שהם יודעים מה המחיר הנכון לריקשה  (באמת חצי ממה שהנהג אמר).

 

"בדיוק כמוכם, הם בולטים בשטח" (צילום אילוסטרציה: שרית גמליאל)

 

טיפ 2: רגע, מה אוכלים כאן בכלל??

בניגוד למצופה ולכל חשיבה כלכלית, אין מסעדה בסונאלי, למרות שעוברים שם אנשים רבים מדי יום. מה כן יש? דאבות, אבל מהסוג שלא בא לכם לפגוש. סמוסה שעומדת בחוץ מאז בניית הטאג' מאהל, דוכנים חלודים שמחזיקים מעמד כנראה רק בזכות קארמה טובה/כוח קוסמי, ומעל הכל חגה ערימת זבובים מוגזמת שגורמת לכם לפנטז על לורד סנדוויץ' ועטיפות הפלסטיק הבלתי חדירות שלהם (מה שכן, סביר שהאוכל בדוכן טעים טיפה יותר). 
אז מה עושים?

אופציה א': להתמזג בסביבה 
סקירה מעמיקה בין הדוכנים בהכרח תוביל אתכם לדאבה האחת שבה מכינים משהו במקום. אז מה אם זה מטוגן בשמן עמוק במחבת שלא זוכרת מתי היא נשטפה, כל עוד יש לקוחות נוספים ואתם רואים את ההכנה זה הזמן לזנוח סטנדרטיים מערביים ולשבוע סוף סוף.

אופציה ב': הבחירה המערבית. היכונו לעושק.
החלטתם שיהיו מספיק הזדמנויות לאוכל מקומי בטיול בהודו, ועכשיו לפני הנסיעה כדאי ללכת על בטוח ולבחור באוכל ארוז. הדאבות מציעות צ'יפסים, שתייה ועוגיות שוות  (עוגיות חמאה של good day ועוגיות דארק פנטזי שמזכירות את החיוכים אצלנו. הן אחלה בחירה וכמובן גם hide&seek המדהימות) כדי לא להיות תלויים במוכר ולעבור סשן מעייף של "כמה עולה האריזה הכחולה שליד הצהובה שבמדף השמאלי" (וכל זה בעזרת שפת סימנים ואנגלית קלוקלת) אתם יכולים לבדוק בעצמכם את מחיר המוצר – על האריזה באותיות קטנות מודפס הmpr, וזה הסכום שצריך לשלם. ושלא יעבדו עליכם 😉
עוד קאץ' הוא המוכר. הוא יכול לספר שאין עודף ולדחוף לכם עוד מוצר -עזבו, יש עוד עשרים דוכנים מסביב שישמחו לקבל את הכסף שלכם, ורק אקט העזיבה יכול לגרום לזה שיימצא סכום הכסף המתאים. שימו לב שאתם יכולים לשלם ברופי נפאלי – עקרונית אתם עדיין בנפאל ואין שום סיבה לשלם ברופי הודי שהערך שלו גבוה יותר.

 

סמוסה שעומדת בחוץ מאז בניית הטאג' מאהל (צילום: יעל ברנקין)

 

טיפ 3: צ'יינג'

בגבול, יש חנות קטנה לצ'יינג' מרופי נפאלי לרופי הודי. זה טיפה פחות נוח מנפאל כי הלוח עם שער המטבע לא נמצא ופשוט צריך לקוות שאתם מקבלים את הסכום הנכון. כדאי להשאיר סכום קטן של רופי נפאלי אצלכם – בגבול אתם עדיין יכולים להשתמש בו וחוץ מזה שטרות המונופול של נפאל צבעוניים וכיפיים והרופי ההודי כבר מרגיש כמו כסף אמיתי – יש לו צבע אחיד ולא מצוירות עליו חיות מרשימות.

טיפ 4: השוואת מחירים

לכאורה, בנאלי ומובן מאליו, אבל כתייר יש נטייה לסמוך על המקום שנראה הכי מסודר. כיוון שהודו היא הודו, הקריטריון הזה לא מהווה אינדיקציה – הקשר בין מראה המקום לאיכותו מקרי בהחלט.
את סוכנות הנסיעות המסודרת היינו צריכים לשכנע כדי שיאמרו לנו מה מחיר האוטובוס.  הם פשוט היו נורא נלהבים למכור לנו את הרכבת- כשבשיא הדיאלוג הם השתמשו בקלף התייר והכניסו למשרד תיירת ששלפו מהרחוב. היא הייתה גבוהה ואמריקאית ומופתעת מהסיטואציה בערך כמונו, ואמרה: "הם הרגע קראו לי מבחוץ כדי שאגיד לכם שהזמנתי כרטיס לרכבת. אז שתדעו שהזמנתי כרטיס לרכבת." למרות שהתרשמנו מהאלתור נותרנו לא משוכנעות (בכל זאת הרכבת יוצאת מישוב אחר מה שאומר עוד כסף ועיקוף מיותר) והלכנו לבדוק מה המצב בתחנת האוטובוסים. לא עברה דקה והגיע אלינו הסדרן של הלוקל באס (המוצ'ילה תמיד מושכת את מי שצריך) שנתן לנו מחיר נמוך משמעותית לאוטובוס ולא שכח לציין שהנסיעה אמורה להתחיל ב17:30 .. אבל הוסיף שהאוטובוס לא ייצא אם לא יהיו עליו 25 איש לפחות. ובכן הגענו ב-17:15 והיה כ"כ מפוצץ שהיינו צריכים לשבת בספסל האחורי.

 

"האוטובוס לא ייצא אם לא יהיו עליו 25 איש לפחות" (צילום אילוסטרציה: משה טובול)

 

טיפ 5: לא לשבת בספסל האחורי

זה ההבדל הקטן בין נסיעה באוטובוס לנסיעה ברכבת הרים חורקת. הלוקלים בנויים ככה שמרגישים כל באמפר וכל אבן חצץ והם קופצים בהתאמה לגודל המכשול. נסו לא לדפוק את הראש במושב שלפניכם.

טיפ 6: להתחבר למקומיים

בדיוק כמו שנשים שמכבסות בגדים בנהר הן אקזוטיות עבור התיירים, כך גם תייר הוא אקזוטי עבור המקומיים. בטח כשהוא בלוקאל באס. 
כשעלינו לאוטובוס כולם בהו בנו בהגזמה (לא עזר שעברנו חצי אוטובוס עם מוצ'ילה ענקית ושהחליפו לנו מקום פעמיים). זה לא נעים, בטח לא בפעמים הראשונות. לכן יש שתי אופציות: להתעלם ולחכות שיעבור או לנטרל את הסיטואציה. פרנסיסקו שטייל איתנו (ראו טיפ 1) פיתח שיחה עם ההודי שישב לידו על מילים בהינדי. אנשים תמיד אוהבים ללמד ולהסביר, ומה יותר טוב מללמד מילים ולשמוע תיירים אומרים אותן במבטא מצחיק? בידור מובטח לכולם.

 

להתחבר למקומיים. (צילום אילוסטרציה: אלון יעקבי)

 

טיפ 7: השאל

חוץ מלהיות צעיף ושמיכה, שאל גם יכול להיות התחליף לכרית צוואר שלא ארזתם בבית. התוספת לריפוד שחסר במושב שלכם ואחלה דרך להימנע מלשאוף אבק. פריט חובה בכל מוצ'ילה!

טיפ 8: מזל טוב, הנסיעה הסתיימה. מה עכשיו?

תמיד כדאי לקרוא קצת על המקום שמגיעים אליו ולחפש המלצות על גסטהאוסים או לפחות על האזור ששווה להישאר בו. ככה כשאתם יורדים עייפים מהאוטובוס יש לכם קצת מושג על המקום ויכולת לכוון את הריקשה, כמו גם האפשרות להתעלם בלב שלם מכל האנשים שידחפו לכם כרטיסי ביקור של גסטהאוסים ליד כשאתם עוד לא מבינים מה קורה מסביבכם.