בית חולים במקום מסיבה

 

טיילתי במשך תקופה, עם חבורה קטנה בדרמסאלה, עד שהחלטנו להמשיך אל עבר קאסול. לקחנו ״סמי סליפר״ בדרכנו אל עמק פרוואטי הידוע ביופיו. הרים אימתניים זרועי עצים דקיקים וירוקים, כשלמרגלותיהם זורם הנהר העוצמתי שנקרא על שם האלה פרוואטי. הגענו בשעות הבוקר המוקדמות אל הצד הישראלי של קאסול, אחרי טלטולים רבים בנסיעה לאורך השביל המפותל לכפר הנסתר. עכשיו, אחרי הנסיעה הלא פשוטה, מגיע העניין המתיש שבמעברים מכפר לכפר- אתגר הגסטהאוס. החברים מתפצלים ויוצאים אל מלאכת חיפוש החדרים הקשוחה. אבל אחרי תקופה ארוכה של חוסר שינה ויותר מדי ״הלו טו דה קווין״, זה טיפה קשה לעלות עשרים אלף מדרגות עכשיו. לפעמים, יש את ההוא שהקיא כל הלילה באוטובוס – אז מושיבים אותו ליד מערום המוצ'ילות וחוזרים לקחת אותו כשמוצאים לבסוף חדרים.

התמקמנו באחלה גסטהאוס, עם נוף משגע בין הרים לשמיים. עננים רכים משייטים להם לאורך המראה השמיימי הזה, למרגלות גדות נהר הפרוואטי העוצמתי והמכושף.

הגענו למעוז הישראלים- סמי בורקס המקורי (יש כמה רק תבחרו), והתוודענו למסיבה שהישראלים מארגנים בכפר סמוך הנקרא ראשול. כל היום שמענו דיבורים ושמועות על המסיבה הזאת, בין הטאלי של הצהריים לעוגות הגבינה המדהימות והמפורסמות שמוכרים בגשר. זה המקום להסביר, שמסיבות הישראלים בהודו בדרך כלל ממוקמות באמצע היער, בשעות הליל, הרחק מעיני השוטרים ההודים. קבוצת הישראלים העליזה התארגנה במשלחת למסיבה שיצאה ב12 בלילה. הצטרפנו אליה, חוששים ומתרגשים, איננו יודעים מה מצפה לנו בכלל. התחלנו לצעוד ברחובות קאסול הישנונית, מוקפים בחברים ישראלים מכל מיני סגנונות, כאשר כל פעם מצטרפים חברים חדשים לתהלוכה הצוהלת. התחלנו לטפס בתוך היער העבות, הגענו בתקופה גשומה, ולכן כל הקרקע היתה לחה וחלקלקה. דבר לא עצר אותנו מלנתר בין הסלעים הרטובים, כאשר המסיבה המרגשת מרצדת לנגד עינינו. מבחינה גיאוגרפית, אם נעשה הכרת זירה לרגע קט – היער נמצא על מדרון תלול ביותר, למרגלות הרי ההימאליה האימתניים. אין קליטה בשום חלק של היער, כך שהפלאפונים משמשים כפנסים בלבד. שורה ארוכה של ישראלים נשתרכה אחרינו- כולם לבושים בבגדים צבעוניים, צבעי פנים, מוזיקה, חישוקים, דיפדופים והמון אהבה וחיוכים. הייתה תחושה מדהימה של אחדות ומטרה משותפת, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, כולם למען מסיבה אחת. אופטימיות ילדותית וחסרת דאגות, עד שהודיעו לנו שאנחנו בכיוון ההפוך בהחלט. הלכנו אחרי האדם הלא נכון בדרך הלא נכונה לחלוטין, עלינו במעלה ההר, ופיספסנו את הפנייה הקריטית. למה קריטית? כי בבת אחת תחושת האופוריה שאפפה אותנו התפוגגה בין רגע. תחושת אימה נוראית אחזה אותנו- אמצע הלילה, אין קליטה, כל היער מכוסה בשכבה עבה של בוץ חלקלק. עצרתי לנוח בייאוש על אחד הסלעים, מלווה בברק וגיא, כשלפתע שמענו צווחה מקפיאת דם. 'פאק זאת עינת' צרח גיא תוך כדי שהוא וברק נאבקים בסלעים ומנסים להגיע אל הקול הכאוב.

 

״בבת אחת תחושת האופוריה שאפפה אותנו התפוגגה בין רגע״

 

לא יכולתי לנשום, עינת השותפה לחדר ולטיול, נמצאה שרועה על המדרון התלול, מכוסה בבוץ. עינת החליקה מהרטיבות המחרידה ורגל ימין שלה התעקמה בכמעט 90 מעלות מדויקות ומצמררות להפליא. החבורה העליזה, שכבר לא כל כך עליזה יותר, החלה להתפרק ולרדת במהירות ובלחץ במדרון המסוכן. בעתה אחזה בכל, מזווית העין יכולתי להבחין במספר אנשים שהחליקו בצורה מזעזעת, הרגשתי כאילו אנחנו בעיצומו של אסון טבע קשה. עינת האמיצה לא אמרה דבר, אך הבינה את חומרת המצב. מספר חברים מנותקים מהמציאות המזוויעה, הציעו להחזיר את הרגל למקומה, צווחנו עליהם שיעזבו את הבחורה האומללה. חרדה קשה אפפה אותנו, לא הייתה קליטה באף מכשיר נייד בתוך היער העבות והמסוכן. אט אט התחוורה בפנינו האמת הקשה- נאלץ לחלץ את עינת מההר בכוחות עצמנו. כמות האנשים התמעטה, והבנו כי חייבים לפעול עכשיו. כמו משמיים, הגיעה אדווה והניחה בידה הדואבת של עינת כדור פירקוסט (לכאבים קשים אחרי ניתוח). למעשה, אני בטוחה כי לולא הכדור המושיע, החילוץ היה כמעט בלתי אפשרי. גיא התעשת ראשון והחל לכרוך צעיף סביב קרסולה הנפוח של עינת, שאיים לפרוץ מנעלי ההרים החדשות שלה. גיא החל להבין את חומרת הפציעה, וניסה לתחום את המקומות שמכאיבים לעינת במיוחד. בתחילה, שישה חברים סחבו את עינת בסגנון "סחיבת פצוע", עד שהבנו כי מדובר בעניין של זמן עד שאחד מהם יחליק באופן קיצוני ויגרום לנפילת כולם. גיא שינה אסטרטגיה, והרגיע במילותיו הרכות את עינת שכבר הייתה תחת השפעה מתוקה של כדור הפלא. גיא הרים את רגלה בזהירות יתרה, והדריך את עינת ברוך כיצד עליה להחליק בעדינות על הסלעים. לאורך כל הדרך, גיא נשאר בשיחה ערה עם הפצועה האמיצה שלנו, מחזיק לה את הרגל ותומך בה. במשך שלוש שעות, גיא היה עם עינת ולא מש מרגלה, הוא הבין בדיוק כיצד יש להניח את הרגל על הקרקע על מנת למזער את כאביה הקשים. אני לא יכולתי לחזות במחזה המזעזע הזה, כל צרחת כאב שהוציאה עינת מהפה, גרמה לי להתכווץ. הייתי חיוורת ולא יכולתי להוציא הגה. אחת הבחורות שעלתה איתנו ליער, הקיאה לידי מרוב הלחץ. אור הושיטה לי את ידה, ועזרה לי להתנתק מהסיטואציה. בקלות מאוד זאת הייתה עלולה להיות אני. 

 

״גיא הרים את רגלה בזהירות יתרה, והדריך את עינת ברוך כיצד עליה להחליק בעדינות על הסלעים״.

 

הייתי אומללה למראה המזעזע ומעורר ההשראה של עינת, הנאבקת לרדת עם רגלה. כאשר עשינו עצירות, גיא הגיבור הניח את רגלה של עינת על שלו, על מנת ליצור קיבוע ולמנוע חיכוך עם הקרקע. ברק זינק בזריזות אל עבר קצה היער, על מנת למצוא אמבולנס שיאסוף את עינת במהירות אל בית החולים הקרוב. השעות עוברות, השפעת הכדור החלה להתפוגג, הכאבים של עינת התעצמו, וכוחה הותש. באפיסת כוחות החברים הצליחו להוריד את עינת וחשו אל עבר הרחוב ההודי המנמנם. הנחנו בעדינות את עינת החיוורת על המדרכה הקרירה. היא החלה לרעוד מקור ומכאבים. חשנו הקלה, אך הדרך המייגעת עדיין לא הסתיימה. איך מוצאים עכשיו אמבולנס שיחיש את עינת לבית החולים במהירות?

 

מחכים לאמבולנס לאחר הירידה מההר

 

ברק, שדילג בזריזות אל עבר הכפר הישנוני, צלח במשימתו והגיע אלינו עם רכב ההצלה המיוחל. ברק מצא במרגלות ההר שיכור מקומי שהסיע אותו לכפר סמוך ובלתי מוכר. מיותר לציין, שלא חיכה שם אפילו משהו דומה לאמבולנס. ברק התעשת והצליח להשיג מספר של אמבולנס קרוב ודהר לעברנו. פלטנו שריקות שמחה למראה הרכב העתיק שהגיח מולנו, אולי מוקדם מדי. מין הרכב קפצו שני הודים אדיבים, אשר הובילו אלונקה עשויה מתכת קרירה, שנראתה כי הגיחה ממרפאת שדה של מלחמת העולם השנייה. הזמן החל להוות גורם משמעותי בהתעצמות הכאבים של עינת. הנחנו אותה ברכות עד כמה שניתן על האלונקה הקשיחה, ומשהוכנסה אל הרכב, נחרדנו לגלות כי לא ניתן לקשור אותה אל האלונקה. ברק אחז ברגליה לכל אורך הנסיעה המטלטלת. עיניה של עינת החיוורת החלו להתגלגל למעלה ובמשך שעתיים של נסיעת שטח קשוחה, ניסינו להשאיר אותה ערה. ברק החל לשאול את עינת שאלות שונות כדי לשמור אותה בהכרה- "מני 5 שירים של שרית חדד" הוא ביקש ממנה ברכות. אין ספק שזו הייתה נסיעה אומללה, כבר אפסו כוחותינו מזמן, אך אין זאת הייתה העת להתפרק. טלטלות הרכב נתנו אותותיהם, וזה היה עניין של זמן עד שהתחלנו להקיא את קרבינו מתוך הרכב הנוסע. אחזתי בידה של עינת, בוהה בחלון הקדמי של הרכב, ומתפללת שנגיע במהירות. "עוד קצת עינתי, תהיי חזקה, תכף מגיעים" לחשתי לה, או שלחשתי בעצם לעצמי.

 

"עוד קצת עינתי, תהיי חזקה, תכף מגיעים" לחשתי לה, או שלחשתי בעצם לעצמי. 

 

הגענו באור ראשון אל בית החולים הרעוע, שהיה נדמה כמו נלקח מסרט תיעודי על אזורי מלחמה. בית החולים נראה כנטוש, אף נפש חיה לא הסתובבה בין חדריו. לאחר מספר דקות ארוכות, הגיח הודי ישנוני מחדר מעופש, והורה לנו למלא מספר טפסים. נציג בית החולים ציין באנגלית שבורה כי מומחה כף הרגל של בית החולים בדרכו אלינו. כאשר ראה את עינת הפצועה שלנו מיד הורה על צילום כף הרגל. האחיות לא הסכימו להוריד לה את נעלה המשמשת כקיבוע לכף הרגל, וגיא נאלץ להסיר את הנעל מרגלה בזהירות רבה. עינת נאנקה מכאבים, והרופא הורה לטשטש אותה בחומרי הרדמה על מנת להחזיר את רגלה למקום. ברק, גיא ואני צפינו במחזה זה מפתח החדר הדל, מזועזעים וכואבים את כאבה. מיד לאחר תוצאות הצילום, הרופא קרא לנו אל חדרו, ובישר כי לעינת יש 2 שברים סבוכים לאורך כף רגלה. הוא המליץ על ביצוע הניתוח בבית החולים ההודי, אך סירבנו בנחרצות. אור התקשרה לאימה של עינת ובישרה לה את הבשורה המרה. הבנו כי הטיול הגדול של עינת עומד להיגמר, שבועיים בלבד מהרגע בו התחיל. ברק ואני רצנו אל הרחוב הנטוש, וחיפשנו אחר מונית חזרה לקאסול על מנת לאחד בין עינת והמוצ'ילה שלה. הכפר ההודי הקטן והמרוחק לא היה מוכן לבקשה שכזו, ובלית ברירה עלינו על ריקשה רעועה. נסענו בדרך לא-דרך במשך כשעתיים, ומרוב הטלטולים היינו צריכים למצוא איזושהי הסחת דעת. אין ספק שבנסיעה זו הכרנו אחד את השנייה הרבה יותר טוב. הגענו לקאסול, כמו לאחר מלחמה- הרחוב אותו רחוב, האנשים אותם האנשים, אך בתוך תוכנו רצינו לצרוח "איך אתם לא יודעים מה עברנו עכשיו". נמנמנו מעט בחדר לפני החזרה לחברינו התשושים, הבנו שאי אפשר שכולם יהיו בבית חולים וצריך לרענן את הכוחות. כששבנו בחזרה אל הכפר המרוחק בו שהתה עינת, כבר מצאנו את הילדה המחייכת הזאת בכיסא גלגלים בגבס. הבנו כי לא ניתן להחזירה בנסיעה הכל כך קשה הזאת חזרה לקאסול ולכן, נשארתי בבית המלון שבצמוד לבית החולים עם עינת. בבית המלון, חיכינו עד שתאושר לה הטסת החירום בחזרה לארץ ובינתיים הזרקתי לה חומרים מדללי דם. משאושרה ההטסה, ליוויתי את עינת בדמעות אל שדה התעופה. מלווה בעיניי את כיסא הגלגלים המתרחק בלחישת תקווה שהטיסה תהיה רכה ככל שניתן. חזרתי אל החבורה השבורה שלנו בקאסול. שבוע ימים של הליכה בכפר, כשהלב והראש שלנו מפליגים להם למחוזות אחרים. הלכנו בכפר, סהרוריים ומנותקים, מהלכים בלי שאף אחד יודע מה מתרחש עמוק בפנים. עינת שבה לארץ, עברה ניתוח קשוח ותהליך החלמה בכלל לא פשוט. עינתי, גיבורה שלנו, אוהבים ומעריכים את אורך הרוח שלך והרצון להמשיך לטייל למרות הכל. השמיים הם הגבול ואת הוכחת את זה.