"באין רעשים גדולים המסיחים את הלב הוא יכול לדבר שעות את עצמו". תמרה לילך מזומן כותבת לנו על הבדידות הנפלאה שהודו אפשרה לה לחוות ואיך הגיעה לכתוב את ספרה "אור נקבוביות", שמחכה לתמיכה מ"הד סטארט" כדי לצאת לאור. אנחנו התרגשנו, מה אומרים?
כתבה: תמרה לילך מזומן
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את עצמי בצורה חזקה, שמעתי את הקולות החרישים של הנפש. את התפילות החרישות בתוכו, את מה שהוא כל-כך ייחל לעצמו. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי להודו. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בה לגמרי לבד.
הבדידות בתחילת המסע לקחה אותי שוב לחלום שהלך איתי כל החיים, אל המילים. הודו, 2008.
צפון הודו. מסביבי קבוצות של ישראלים אבל בפנים היינו רק אני והלב שלי. והוא דיבר הרבה. באותם ימים.
מסביב לא היו מסיחי דעת ולא ידעתי איך זה לחיות בלעדיהם. התגעגעתי מאוד לארץ מרובת הטכנולוגיה, לחברים שלי, אפילו לריבים עם אבא שלי התגעגעתי. כל אלו עזרו לי לא להתמודד עם מלחמות הלב. לשכוח, לא לשמוע את מה שהלב שלי באמת רצה.
בפעם הראשונה בהודו, גיליתי שאני לא יכולה עוד לרצות להיות נשר וגם לא חתול רחוב. הבנתי שאין חיה מסוימת שמגדירה אותי וכמה שבפנים רציתי להיות ציפור חופשייה גיליתי שאני לא. לא זה ולא זה אבל לא ידעתי מה אני כן.
"בפעם הראשונה בהודו גיליתי שאני לא יכולה עוד לרצות להיות נשר וגם לא חתול רחוב". הודו, 2008.
הבדידות בהודו בתחילת המסע הובילה אותי שוב למילים. לחלום שהלך איתי כל החיים. כתבתי ולא יכולתי לקרוא את מה שיצא מתוך השקט. המילים הצטופפו לתוך יומן מסע. שנים אחרי עוד פחדתי לפתוח את אותו יומן. המילים שהתכנסו בתוכו הזכירו לי ילדה קטנה מלאה בחלומות שלא יכולים להתגשם. פחדתי להיזכר בהם, פחדתי לזכור את ההבטחות שלי בהודו לחיות אותי. פחדתי מהאמונה החזקה, מהזיכרון של התחושה החזקה שהייתה לי שם, שזה יכול לקרות, שנועדתי להיות משוררת, כותבת, אדם של מילים.
התחושה של החופש, הזיכרון לחיבור ההוא, הציקה לי כל אותן שנים. זכרתי את הריח של האדמה הרטובה בהודו ואת הבקרים, זכרתי במיוחד את ימי שישי כשהשמיים והאדמה כמעט התחברו יחד והרגשתי שאני הולכת בתוך קסם. ביקשתי לקחת את הרגעים האלו איתי בחזרה לארץ, אבל לפתוח את היומן ולקרוא את עצמי ילדה חולמת – פחדתי. וכך במשך שנים ניסיתי שוב לחזור להיות חולמת בשקט ולא להעיר את הלב שלי שוב כדי שלא יפול.
וידעתי שמשהו לא יכול עוד לשתוק בתוכי. זו הייתה תחילת ההבנה. הודו.2008
עד שהגעתי שוב, בפעם השנייה להודו. משהו חזק משך אותי חזרה, בדיוק כמו הפעם הראשונה רק שהפעם לא טסתי לבד. גייסתי את הכח הגדול ביותר שאדם יכול להביא איתו נגד הבדידות. חברת נפש. אחות. תאומת לב ומחברת שבה החלטתי לכתוב את הספר הראשון שלי.
הגעתי הפעם מוכנה, כך לפחות חשבתי אבל מהרגע שעליתי למטוס החזקתי את הלב המפרפר שלי בתוך אצבעות נקיות מטבעות. הוא התחיל לפחד. לפחד מהאמת שידע ששוב תגיע חזקה, צורמת, החלטית.
לוקח זמן לתת לעצמך להיות. אתה עצמך.
בהודו אין לך ברירה. אתה יכול לברוח מאלפי דברים אבל לא עוד מעצמך. אתה לא יכול עוד להיות מה שאתה לא. השקר הזה נשבר לך בתוך הגוף ושוב ביקשתי, חלמתי רק לכתוב.
בהודו האמנתי יותר לחלומות שלי, קולות הסביבה, השגרה, הקירות הלוחצים נעלמו והחלומות נראו לי אפשריים כמו לקום בבוקר ולראות את ההרים והירוק לוחשים לי- בוקר טוב ואלוהים עצמו מודה שהביא אותי לכאן כי זה אפשרי. אפשרי להיות מה שאני מבקשת להיות, להיות בצורה שהלב שלי מדבר אלי.
וביקשתי בקול גדול להצליח לקחת איתי את ההחלטות, את החיבור הישיר אליהן לארץ . ביקשתי- תן לי כוח לחזור לארץ ולהיות מי שאני, אדם כותב. אדם מקשיב ללב ומתרגם אותו למילים
בהודו אתה לא יכול עוד להתכחש לחלומות שבך. הם הופכים למציאותיים, אפשריים. מנאלי, הודו.
חזרתי לארץ
הלב המשיך לדבר. כבר לא רציתי עוד להילחם בו. החלטתי להילחם עליו. להילחם על הקולות המבקשים.
אני השתנתי. נלחמתי עליו. נלחמתי על זה שאני לא יודעת איזו חיה אני. אני לא יודעת לאיזה עולם אני שייכת.
אבל הבנתי שיש ללב מה לומר וניסיתי לתת לו כח.
כתבתי את נשמתי. למדתי עוד כתיבה. פרשתי בפניו אפשרויות להבעה. ניפצתי כניעות בדרך של מילים. הבנתי שלא אוכל להילחם יותר בכל החזיתות, גם בעצמי וגם במוסכמות של האחרים.
בחרתי צד, את הצד שלי
בחרתי לעשות כל שביכולתי כדי לכתוב.
ספר השירה שלי נכתב במשך שנים. הוא מחבר רגשות ,עליות גבוהות, ירידות לתוך מחילות. הספר "אור נקבוביות" מעמיד את הלב שלי במרכז. לכבודו פתחתי פרויקט גיוס המונים דרך "הסטארט" . נותרו רק שמונה ימים לסיום הפרויקט וההגשמה של הדבר הכה משמעותי כמעט ומתממש. כל תומך שמצטרף ובוחר מדרגת תמיכה, רוכש את הספר לפני צאתו- מצרף עוד כח לעור, מקרב את הספר שלי לאור!
מוזמנים להיכנס לקישור ולגלות אותו, לגלות מילים. רק אם אגיע למאה אחוז הספר יצא .
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=23031
לאחריו אני נוסעת בפעם השלישית להודו.
באילו מקומות אבקר? האם הפעם אני נוסעת שונה ? האם הספר שלי יצליח לצאת? האם הלב שלי ידע כל הזמן הזה?
הירוק בהודו כמו שמח בשבילי, שהלב שבי עדיין מדבר. דראמסלה, הודו.
דירה, גבעתיים. חלומות לילה. סיוטים, פחדים. כבר שלושה שבועות לילה אחר לילה. האם הספר שלי יוכל לגייס את המאה אחוז ויצא לאור? האם היקום בעדי?
ההבטחות שלי לעצמי מחזיקות את הלב. האוזניים הפנימיות שומעות את הכאב שלו. הבקשה שבו. חסר לו משהו. חסר לו רגליים שיוכל לעמוד במקום בטוח.
הסתכלתי על המילים שלי, המילים שלו, מילים שהתחברו לספר שירה. הבטתי על הדרך שלי מהפעם הראשונה שהגעתי להודו עד לרגע זה כשהלב כולו התחבר לתוך שירה שנאספה מתוכי חלקיק חלקיק.
הסתכלתי בכרטיס הטיסה
פעם שלישית. הודו
האם הפעם הלב שלי יוכל לדבר מבלי שיצטרך לצעוק? האם אדע להקשיב לו?