“הפינה שלנו”: בית חם ואוהב למטיילים

השעה 23:00. המסעדה התרוקנה כבר ומתחילים להתכונן לשינה, כשהם נכנסים: מטייל אחד נואש ואבוד והשני דלוק מאוד (או בשפה המקצועית– באמצע חוויה עוצמתית עקב שימוש בסם פסיכודלי). הראשון, זה שיודע איפה ומי הוא, בדרך כלל אומר משהו כמו "לא ידעתי מה לעשות אז הבאתי אותו לכאן" (כן, זה קרה יותר מפעם אחת). התגובה הראשונית שלי זה "למה עכשיו? בדיוק רציתי לישון" ושבריר של שנייה אח"כ נזכרים שבדיוק למצבים האלו יש את "הפינה שלנו" וישר יוצאות המילים "שמח שבאתם. בשביל זה אנחנו כאן", כך מתחילה עוד הרפתקה. אי אפשר לדעת מה יקרה או כמה שעות תעבירו יחד, וזה תמיד שעות. לא סתם אנחנו יושבים בארמבול (בגואה) ובקאסול (בפרוואטי) – שני היעדים הידועים לשמצה בשימוש מוגזם ומסוכן של סמים.

 

אנחנו יושבים בגואה וקאסול, שני היעדים הידועים בשימוש מוגזם של סמים. 'הפינה שלנו' בארמבול, גואה

 

עזרה בזמן חוויה פסיכודלית קשה או אינטנסיבית (מה שמכונה "טריפ רע") זה אירוע יחסית נדיר אצלנו, אך בהחלט קורה. רוב הזמן אנחנו יושבים עם צעירים "טריים" שנחתו לפני יום-יומיים. "הפינה שלנו" היא מרכז לקבלת מידע אמין ורלוונטי, ללא תעמולה כלשהי. להתייעץ בלי חשש לשיפוטיות או שמישהו ינסה לכוון אותך לדרך שלו. אנחנו מאמינים שאנחנו לא יודעים מה טוב בשביל השני ולכן אנחנו לא יכולים להגיד למישהו מה לעשות או לא לעשות.

אנחנו מכסים את כל היבטי הטיול, מדרכי הגעה ליעד הבא ועד לחוויות סמים קשות וכל מה שביניהם. ומה שגילינו בגואה זה כמה יש ביניהם. אולי 80% משיחות ההיכרות עוסקות במידה כזאת או אחרת בסמים, אבל כשהסתכלנו על השיחות המשמעותיות בהן התייעצו איתנו או שיתפו דברים אחרים גילינו שבערך חצי לא עסקו לא בדרכי הגעה ולא בסמים, אלא באתגרים האישיים, חברתיים וזוגיים שעולים לעתים קרובות במסע שנקרא "הטיול להודו אחרי הצבא". מסע זה אינו פשוט ומעמיד צעירים רבים בהתמודדויות שלא ציפו.

 

מנהלים שיחות משמעותיות עם מטיילים לא רק על סמים. 'הפינה שלנו' בגואה

 

שמי שון ואני מנהל את "הפינה שלנו". יש לי תואר שני בייעוץ חינוכי ונסיון של עשרים שנה בעבודה עם נוער וצעירים, אבל כמו המתנדבים אני מביא איתי את הכלים אך לא "עוסק במקצוע". גם אנשי טיפול שמגיעים אלינו להתנדב לא נכנסים ל"קשר טיפולי" אלא מביאים יכולות הקשבה והבנה. ככה שומרים על כך שהמענה יהיה מקצועי אבל אווירה בלתי-פורמלית והשיחה מרגישה יותר כמו שיחה מאשר טיפול או ייעוץ. התחלנו לפעול במאי 2014 בקאסול כמקום קטן וצנוע. כשהסתיימה העונה והפינה הייתה מוכנה לרדת דרומה עם התרמילאים הוחלט לעשות את זה בגדול. לקחנו גסטהאוס ומסעדה וב-1/12 פתחנו רשמית את העונה של גואה. מאז נפגשנו ועזרנו למאות צעירים.

 

אנחנו עוזרים למאות צעירים. ה'פינה שלנו' החדשה בקאסול

 

התחלתי לחשוב ולדבר על הפרוייקט עוד בטיול הראשון שלי בהודו (הרבה אחרי הצבא) ב-2008. בביקורים החוזרים שלי להודו התחזקה האמונה שאין מי שמסוגל לתת מענה ראוי לישראלים בחלק מהשאלות הקשות יותר ("אני רוצה לנסות לראשונה אסיד. מה כדאי לי לדעת ולעשות?" וכד') וכך נולדה פינה קטנה וחמודה. 

המתנדבים שלנו הם לרוב אנשים שעשו כבר את הטיול שלהם להודו, חזרו ארצה שם עסקו בעבודת נוער או תחום טיפולי כלשהו ומתים לחזור להודו, אבל לעשות משהו אחר הפעם. אנחנו מחפשים אופי או יכולת מסוימת – היכולת לשים את עצמי בצד ו"להיכנס" לראש של האחר מבלי לשפוט אותו. גם הכרת הסמים הנפוצים בקרב המטיילים עוזרת.

 

 מחפשים במתנדבים יכולת לשים את עצמם בצד ולהיכנס לראש של מישהו אחר. ה'פינה' החדשה בקאסול

 

היכולת להיות לא שיפוטי ולא לדעת מראש את התשובה לגבי כולם זה מה שמייחד אותנו וגם מה שמאפשר לנו להיות רלוונטי למרבית אם לא כל התרמילאים. בתי החב"ד, הבתים היהודיים, הלבבות היהודיים והבית הישראלי במנאלי כולם עושים עבודה מדהימה ולא הייתי מסכים לוותר על אף אחד מהם אבל הם מרתיעים אנשים מסויימים. זה מעולה שיש בית במקום שמספק אווירה משפחתית לערב שבת וזה גם עוזר לאנשים להתקרקע – וכל האהבה, העזרה ותמיכה שממש נשפכת מהבתים האלו. אצלנו זה קצת שונה- אנחנו מקום שבראש של הצעירים, לא סתם אנחנו יושבים במסעדה וגסטהאוס ולא ב"בית". 

לדף הפייסבוק של ה'פינה שלנו'