ליאור ובן זוגה האנגלי, מטיילים בהודו לטווח ארוך, ככה הם מגשרים על פער הארצות, איפה להיות. ליאור היא מעצבת וקונה דברים יפים מהודו, והיו לה הרבה תכניות לפני הקורונה. היא ובן זוגה החליטו להישאר, בהודו. גם אחרי שכמעט כולם כבר עזבו
כתיבה: ליאור סימן טוב | הפיקה: תום אלרום | עריכה: סיגל קריב
עברו יומיים מאז שהאירופאים ארזו את פקלאותיהם, נדחסו לתוך מוניות ונסעו לדלהי. משם בטיסות בעלות מספר קונקשנים מדאיג, הם טסו לאיטליה וגרמניה והשאירו אחריהם:
צנצנת דבש,
חמאת בוטנים,
ספריי דוחה יתושים ושני עציצים של בזיליקום, שבאחריותי להשקות.
נשארנו אנחנו, עם משפחת ההודים שגרים כאן על כל נשותיהם ובני דודם, בגסטהאוס בפושקר, מסתכלים אחד על השניה בניצחון אירוני.
כמה אופייני שאנחנו עדיין כאן, מרגישים שייכים בין המקומיים, בנרטיב שאינו צפוי כיאה לרוח התקופה.
לפני בערך שבוע היה לנו חצי סיכוי קלוש לחזור לאנגליה אבל עקב העובדה שכל מה שיש לנו שם זה וואן פולקסווגן ישן עם מיטה מתקפלת וגזיה, וזמני קורונה שהפכו כל אפשרות לנווד לבטלה ומבוטלת, הבנו שהזמן שלנו לחזור עדיין לא הגיע.
כשנשארנו לבד שנינו באותו אחה״צ הקשבתי לשקט.
נזכרתי איך בילדות, בחופש הגדול, היו מסיעים אותי ועוד כמה בני דודים לבית של סבא וסבתא במצפה רמון. מהרגע שההורים נעלמו במורד הרחוב, אחרי הפניה ימינה בדרכם חזרה הביתה אנחנו הילדים היינו נכנסים לעולם של הרפתקה ודמיון, שקט של 40 מעלות חום, ריח של מדבר, עיירה שנדמה שננטשה ועובר אורח ברחובות השוממים, נראה כמו פאטה מורגנה.
האוויר של פושקר תמיד הזכיר לי את מצפה, השקט ששורר כאן מאז תחילת הסגר ובמיוחד עכשיו שרק אנחנו בגסטהאוס מעצים את הזיכרון.
שלשום בלילה, התחוללה סערה שהתחילה בסופת חול ורוחות חזקות. ואז התחיל לרדת גשם זלעפות.
עץ הפיקוס הקדוש שעל האגם נאבק ברוח ורעמת העלים שלו מתבדרת בחוזקה, כמו כוכב שובר גיטרות על במה, רעמים מתגלגלים בעוצמה וטיפות כבדות מתנפצות על גג פח בצלילים מתכתיים מסמרי שיער, ברקים מאירים את הסצנה בתאורה כחולה מרצדת, במופע רוק כבד מרדני, בועט ומטלטל, בחסות האדמה, האלים וכל רוחות השמים.
.jpeg)
התעוררנו מוקדם בבוקר שאחרי,
עץ הפיקוס הקדוש פשט את בגדי כוכב הרוק וחזר לזהותו המוכרת, מארח על צמרתו פרלמנט עורבים שצורחים ידיעות על נושאים דחופים בגרון ניחר לכל מי שמוכן לשמוע. כהן יחף מטאטא את רצפת המזבח שלמרגלותיו, ממלמל מנטרה כשלגופו הכחוש רק לונגי כתום.
האוויר צונן.
הסערה שכחה.
עוד יום מתנהל בדומה לקודמו.
אנחנו מציצים באתרי החדשות כמו דרך חור מנעול בדלת אל המציאות שמחכה לנו בצד השני, במסיבת עיתונאים הודיעו על צעד נוסף לעבר היציאה מהסגר.
מה יעלה בגורלנו? ומה כל זה אומר? חיי הנוודות שלנו מונחים על הכף, חיים של תנועה, שווקים והמולה, וזוגיות ששדה התעופה הוא חלק בלתי נפרד מקיומה.
ועד שנעבור בדלת אל הצד השני,
קופים מגיעים לתרגל הרפייה קומית בביקור יומי קצר. בינג׳ סדרות נטפליקס לתוך הלילה ואפליקציה ללימוד שפות שמזכירה לי שוב ושוב ובווריאציות שונות את פירוש המילה- ״נמסטה״.
—-
ליאור מסתובבת בהודו במסגרת קניינות ל"רוצים משהו מהודו?", ומחכה שהסגר יפתח, כדי לקנות ולעצב שוב דברים יפים, מוזמנים לעקוב.