זו לא הפעם הראשונה שלימור בלס, זמרת ויוצרת מופלאה, מככבת אצלנו על דפי האתר. הפעם, קבלו בלוג לייב מסיבוב הופעות שלה בהודו, בו לימור תספר לנו את אשר ליבה ועיניה יספרו, וכמובן גם נהנה מטעימה קטנה של שירתה על הבמה. הפרק הראשון שלפנינו, בלס מספרת על הופעתה בפסטיבל הסטודנטים "קשיאטרה". מה גרם לה לסוג של התמוטטות עצבים? ומה הוציא אותה מזה?
למי שפספס את הפעם הראשונה שלימור הופיעה בהודו (כתרמילאית), לחצו כאן
כתבה: לימור בלס
היעד הראשון שלנו: הופעה בפסטיבל הסטודנטים "קשיאטרה" בוורנאסי. או כמו שארז הטיב להבין כבר אחרי היומיים הראשונים שלו בהודו: הכל פה חייב להיות נפלא ונורא בו-זמנית.
כל מי שטייל בהודו יכול לספר לכם, שההתנהלות מול ההודים רחוקה מכל דבר שאנחנו מכירים. מושג הזמן אצלם כל כך גמיש, שהוא מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש. כנ"ל לגבי ההבטחות מכל סוג שהוא. באופן כללי, כדאי בהודו לא לצפות לכלום, כי סביר להניח שתקבל ההפך. בקיצור ארץ הבלתי נודע, והמורה הכי גדולה בלשחרר. שכל זה נחמד, מעניין ואפילו מצחיק כשאתה מטייל. כשאתה מחכה חצי שעה למנה שלך במסעדה ואז המלצר מגיע להגיד לך שבעצם אין את המנה שהזמנת, אתה צוחק, לוקח עוד שאכטה ומזמין משהו אחר. אבל כשאני מגיעה בשביל לעבוד, ומביאה איתי את כל הערכים המערביים שלי – זמן זה זמן, מילה זו מילה – כלי העבודה היחידים שאני יודעת לעבוד איתם, המפגש עם צורת העבודה ההודית יכול להיות קשה ומתסכל ברמות. נוסיף על זה את העובדה שמדובר בעצם בסטודנטים, שאמורים להרים לעצמם הפקה ענקית של שלושה ימים עם המון ארועים והופעות מהודו ומהעולם.
הרבה רצון טוב, התרגשות ובלאגן אטומי. לא אספר לכם פה על רכבת ההרים המטורפת שעברנו עד העלייה למטוס. מספיק שאספר על ההופעה עצמה כדי שתקבלו את חווית ההתמודדות הזו בצורה מוחשית. ביום ההופעה עדיין לא היה לגמרי ברור מתי מתחילים. אבל הדחייה החוזרת של עוד שעה, ועוד שעה, לא ריגשה אותי. מכירה את זה כבר מההופעות שלי פה בשנה שעברה. בשעה טובה עלינו לבמה. ההופעה התחילה מדהים! הקהל ההודי הוא הקהל הכי מתמסר שיצא לי להתקל בו. מאות אנשים מריעים, מעודדים, מוחאים כפיים…עוצמה אדירה של תשואות וקריאות שהרימה את האנרגיה ואיתה את הביצועים שלנו למעלה. כיף! הכנו להם מופע של שעה, מלא בכל טוב: שירים חדשים שלי באנגלית, חלק שבו אנחנו מלמדים אותם לשיר איתנו בעברית, ואפילו הכנתי להם שיר בהינדי.
עבדנו לא מעט על המופע הזה בחודשיים האחרונים, וממש ציפינו לשלוף מאמתחתנו את כל ההפתעות המתוכננות. אבל מה אמרתי לכם על ציפיות? פתאום, אחרי ארבעה שירים ראשונים, אני מקבלת סימן מאחד המפיקים שיש לנו עוד חמש דקות. מה? לא הבנתי על מה הוא מדבר בכלל. מבחינתי רק התחלנו. התעלמתי באלגנטיות והמשכנו בסיפור האהבה עם הקהל. הצלחנו לעשות עוד שלושה שירים עד שהודיעו לנו שנגמר הזמן, וכשלא הסכמתי לקבל את זה, פשוט…כיבו לנו את הסאונד. הם הסתבכו קצת יותר מדי עם הזמנים והחליטו להקצות לנו, בלי לתאם איתנו מראש, חצי שעה בלבד למופע.
וואו. אני לא יודעת איך לתאר את הרגע הזה למישהו שלא חווה כזה דבר. הכנות של חודשים, מסע מפרך של יותר מ-24 שעות, אינסוף התמודדויות עם סיבוכים לוגיסטיים שסבלתי את כולם בגבורה בשביל רגע השיא, ובלי כהנה מוקדמת פשוט חתכו לנו אותו לחצי. ולא עזר כלום. בזמן שאני מתווכחת איתם, התחילו כבר לפרק את הבמה ולהכין אות הלמופע הבא. יצאתי מהבמה בסוג של התקף זעם, ואחרי שבעטתי בכמה דברים צעקתי וקיללתי, התיישבתי והתחלתי לבכות. הרגשתי נורא. פיספוס, תסכול, אכזבה נוראית. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ואז הם נכנסו. אנשים מהקהל שרצו לפגוש אותי. נכנסו ומצאו אותי בוכה.
"please don’t cry"
הם אמרו לי.וסיפרו שהיה מופע מדהים, שהם התרגשו ונהנו. הסתכלתי עליהם בהלם, הודיתי להם מעומק הלב, ניגבתי את הדמעות ויצאתי שוב לבמה. התקבלתי בתשואות שריגשו אותי. ביקשתי לדבר והשתרר שקט. הודיתי לכולם, סיפרתי להם שהיו עוד שירים והפתעות שלא הספקתי לבצע להם ושאהיה בחוץ עם דיסקים ורשימות למי שרוצה לשמור על קשר. חן וארז, שגם התאכזבו אבל לקחו את זה יותר רגוע ממני, התיישבו איתי יד השולחן בחוץ. החבר'ה מהקהל שיצאו נרשמו, קנו דיסקים, ביקשו להצטלם איתנו וסיפרו כמה נהנו, עזרו לי להרגע ולצאת משם עם הרגשה יותר טובה.
נשארתי כועסת על המפיקים המבולגנים, איזה יום. אבל אתם יודעים מה הכי מסתכל פה? שגם כשדברים מתבלגנים יוצאים עקום, הכל פאקינג נעשה בכל כך הרבה כוונות טובות, שאפילו לכעוס כמו שצריך, אי אפשר! הודו, יא הודו. את מטלטלת אותי רגשית!