הטיול שלה קיבל תפנית כשפרסמה סטטוס בפייסבוק בעקבות משבר שפקד אותה בהודו.
אוריה פלד כהן, מטיילת השבוע שלנו, פותחת את הלב.
במוצאי שבת הגעתי למנאלי- עיירה קטנה בצפון הודו. עזבתי את כל מה שהיה לי מוכר עד עכשיו, החברים מדרמסאללה האנשים המסעדות, האיזור שהעיניים שלי כבר זיהו ונחשב לי כמקום מוכר ובטוח, ונסעתי למקום חדש די לבד. גסטהאוס חדש- לבד, בחדר לבד. פתאום הלבד הזה התחיל להפחיד אותי והפך לבדידות שלא הכרתי עד היום. מי שמכיר אותי טוב טוב יודע שאני בן אדם של אנשים. אני לא מפסיקה לדבר ולספר ולצחוק ולהתעניין, ופתאום.. שקט. זה רק אני. וזה מפחיד מאוד. אמנם רק שבוע עבר מאז שלקחתי את עצמי ועליתי על טיסה להודו, אבל זה כנראה מספיק בשביל שהגעגוע יתחיל גם הוא לצוף. אז לפני כמה ימים פתאום הכל התערבב לי ושכבתי במיטה בחדר והדמעות מעצמן נפלו מהעיניים שלי ללחיים לצוואר, דמעה אחרי דמעה ועוד אחת וזה לא הפסיק. ואז בום. הפסקת חשמל. חושך מצרים ועכשיו אני גם מפחדת בנוסף לכל. החלטתי שאני לא נשארת בחושך הזה לבד בחדר וירדתי למסעדה של הגסטהאוס שאני ישנה בו. הזמנתי תה עם נענע ובכיתי ובכיתי. המלצר עבר בין השולחנות ושם נר על כל שולחן כדי שיהיה אור. כך גם אצלי- נר דולק שמאיר את הסביבה. הסתכלתי על הנר הזה שעמד לבד על השולחן שלי וחשבתי לעצמי כמה אור הוא מפיץ, נר אחד לבד. גם כשהייתה רוח הנר שלי לא כבה והלהבה שלו הייתה יציבה. וככל שעבר זמן הנר בער באור גדול יותר. ואז הבנתי. הבנתי שאני עצמי נר אחד, ואני יכולה להפיץ אור גדול לבד, להאיר על הסביבה שלי ולהאיר לעצמי את הדרך. האמת שזה מפחיד, אבל זה בהחלט אפשרי. וזה אולי קצת מעודד אותי. אולי (:
זה הסטטוס שפרסמה אוריה ובעקבותיו השתנה המסע שלה בהודו. את אוריה הכרנו כששלחה למערכת ציור של לוכד חלומות שעבדה עליו. התרגשנו מהציור והסטטוס ואנחנו נותנים לה את הבמה.
.jpg)
"להאיר לעצמי את הדרך"
מי את אוריה ומאיפה?
אני בת 22 וגרה בכוכב יאיר, מתעסקת הרבה במוזיקה ובאוקטובר הקרוב אתחיל ללמוד תואר ראשון בחינוך.
דרמסאללה הייתה יעד ראשון?
דרמסאללה הייתה יעד ראשון אחרי הנחיתה בדלהי. הגעתי ואחרי שלושה ימים החלטתי שזה לא מתאים לי בשלב הזה של הטיול ושאני רוצה להמשיך הלאה ולחזור לשם בסוף. נסעתי למנאלי ושם הייתי ממש לבד.
לבד עם הנוף
איך היה בסוף, אחרי שהחלטת להתגבר על הבדידות?
אחרי הפוסט שהעליתי לפייסבוק הכל התחיל פשוט להסתדר. ברגע שהפסקתי לפחד מהלבד והסכמתי להתחיל להעיז לצאת ולסמוך על עצמי התחלתי באמת להנות. הכרתי אנשים טובים ומדהימים, התחלתי לצחוק כמו שלא צחקתי בחיים ובכל בוקר אני קמה בכיף ובאמת שמחה. אני זוכה לראות נופים ולחוות תרבות מיוחדת ואני זוכרת לעצור כדי להגיד תודה. עד עכשיו אני ממש לומדת להכיר את עצמי, לחבק את עצמי ולהתקרב לעצמי וזאת זכות וחוויה שאין לדעת מתי ארגיש שוב.
ברור שאני מתמודדת עם געגוע וקשה לי עם חוסר פרטיות ויש דברים שיכולים להכביד לפעמים אבל רוב הזמן אני באמת מצליחה להיות לגמרי כאן.
איזה כיף! אמרת שאת מטיילת כבר חודש וחצי. מה היה אחרי מנאלי?
נסעתי ללה לשבועיים וטיילתי בחבל לאדאק, חזרתי למנאלי וביום שישי יוצאת לספיטי וקינור.
בחבל לאדאק
יש תחביבים מסויימים שרכשת או שאת מטפחת?
מוזיקה. אני מסתובבת פה עם גיטרה ותמיד מנגנת כשיושבים או כשאני עם עצמי.
יש לך מסר לכל מי שמתכנן לטייל לבד?
המסר למי שמטייל לבד זה פשוט ללכת עם זה כי איו יותר טוב מזה. יש לך את עצמך ואתה מגלה שאתה לא צריך שום דבר יותר מזה.
ובכל זאת, תמיד טוב שיש חברים 🙂