סדרת רשת דוקו: ״סאב קוץ׳ מילגה״, פרק שני

למי שפספס את הפרק הראשון,  לחצו ממש כאן

 

כתבה : עפרי סולומון

עוד לפני שביקרתי את האישה שלי – הודו, בפעם הראשונה, אחותי פקדה אותה לפניי. בזמנה, היא שלחה קלטת בה חבר מהטיול צילם כשהיא צועדת ברחובות דלהי. אכן התגעגעתי לאחותי, אבל כל הפוקוס שלי כשצפיתי בקלטת, הושקע בהודים שיושבים בצדי הפריים ומנופפים למצלמה. העיניים שלהם הם אלה שתפסו את מבטי, הניצוץ הזה. במכנסיים קרועים, חולצה בלוייה או אפילו בלי, יושבים מעל תעלה מלאה במים עכורים באמצע המיין באזר, ומחייכים. החיוך הלא מוכר הזה בתוך הזעמה, העלה בי מחשבות. אין ישראלי שישב באמצע העוני ויחייך בעודו קורא לעזרה, אבל הודים, יש הרבה. העניין של מירוץ העכברים הישראלי שפוקד את תרבות הצריכה שלנו, עלה בשיחה עם יובל אריאל, יוצרת הסדרה סאב קוץ' מילגה, בניסיונות להגדיר את השוני המופלא שיש בהודו שכמובן מושפע מהאוכלוסייה. על המשל עם התפוח שמעתם? אמכור את התפוח היחיד שיש לי, כך אקנה עוד תפוחים ועוד ועוד… נדמה שהמשל מדויק לישראלים. ההודי, יישב עם תפוח ונחש קטן ויאכל את התפוח. הוא יהיה לו למעדן, כי זה בדיוק מה שהוא רצה מאותו תפוח ולא חיפש את מה שחסר בו או איך אפשר להוציא ממנו יותר. הפער בין האכילה הכפייתית של הישראלים לבין האנורקסיה של ההודים, מושכת את הצדדים להכיר ולנסות להיות קצת כמו השני, להסתפק ולהשיג. במהלך כתיבת הפרק, כל אחת מאתנו סיפרה על חוויות עם ההודים וההכרות עם החברה שפחות מוכרת לנו וכמעט מכל הסיפורים, נשאר טעם מתוק בפה.

 

"כמעט מכל הסיפורים, נשאר טעם מתוק בפה. בתמונה משתתפי הסדרה, במסעדת הדילן במנאלי הישנה- משמאל לימין: זוהר למש יובל אריאל ואור אריאל

 

השהייה בהודו מחייבת אינטראקציה עם האוכלוסייה שפוקדת את המקום, בדרך כזאת או אחרת. שאלתי כמה אנשים מהי נקודת החיבור בין ההודים לישראלים, לדעתם:

שי (26): "החיבור כולו נוצר על בסיס כלכלי וכספי. הישראלים נהנים ממחירים זולים וההודים נהנים מכסף שנכנס להם. אבל כשאני חושב על זה יש חיבור מסוים. ההודים מאוד אוהבים לשרת והישראלים אוהבים כשמשרתים אותם. התרבות ההודית חושבת שהאורח הוא מלך וצריך לשרת אותו והישראלים חושבים שצריך לשרת אותם."

לי(26): "המצב בארץ מונע מהישראלים להתקרב לערבים במדינה. ההודים מאוד מזכירים את הערבים בהוויה שלהם ויש אצלנו חסך, בהודו זה יותר נגיש ויותר מקובל. בתור אחת שיצאה עם הודי, מה שהכי משך אותי בו זה שהוא הזכיר לי את התרבות הערבית."

 יובל (25): "הרגשתי שההודים כנים ואם אתה סבבה עם מישהו, הוא יחזיר לך באותו מטבע. הקארמה תקפה בהודו."

טימור (39): "קצת משחקים אותה אנתרופולוגים, להכיר את האוכלוסייה האחרת. מגיעים למדינת עולם שלישי ואז רוצים להכיר את האנשים כמעין התנסות."

דרור (40): "מה שמעניין אותי בשיחה עם ההודים זה התרבות השונה, הם פחות אינטרסנטים. כמובן שזה תלוי עם איזה הודי אתה מדבר. עם נותני שירות זה אחרת אבל אם אתה מדבר עם ההודים המטיילים, הבאבות, אתה מגלה את כל הצדדים היפים של התרבות ההודית. הודי חילוני שפגשתי לפני כמה שנים, לא אוכל פרות, כששאלתי אותו למה הוא ענה שנראה לו הזוי לאכול מה שנותן חלב לו ולילדים שלו. מסתכלים על הכול ולא רק על הפרט."

מזי (26): "אני חושבת שאולי התמימות שלהם, למרות שתכלס הם יותר תחמנים מאתנו, אולי בגלל שהם צריכים (רוצים) את הכסף אז גם יש לישראלי את החוצפה לנצל את ההודים… תחושה של "בוס".

ארזית (40): "חייתי בהודו קרוב לחמש וחצי שנים. החיים עם ההודים היא חוויה שונה לגמרי מהחוויה שהייתה לי כשטיילתי בהודו. מערכות היחסים בשליחות היו מבוססות על יחסים דיפלומטים בעיקר. ההודים מאוד נמשכים אלינו הישראלים לטענתם כי אנחנו מאוד דומים – גם להם יש סכסוך של שנים שקשור בגבולות מדינה ופוליטיקה. הם תופסים מאיתנו לוחמים אמיצים, נפעמים כל פעם מחדש כששומעים שגם נשים מתגייסות לשירות צבאי ויורות בנשק. גם הרבה מהחגים שלנו ושלהם ברובם חופפים ודומים, הרבה מנהגים זהים כמו מנהגי אבלות או שמחה. ההודים תמיד שמחים במעט שיש להם וזה נראה לי הסיבה למשיכה שלנו הישראלים לשם. החיים בארץ אינטנסיביים, מטורפים, מרדף יומיומי של הישרדות כלכלית והישרדות בכלל. פתאום בהודו הקצב יורד, יש אפשרות לשקט, לניתוק אמתי, להסתכלות מעמיקה יותר. הם חמים ומחבקים ממש פיסית, אוהבים לגעת וזה אולי משהו ששונה אצלנו הצברים ולכן כל כך מושך בהם."

אסיף(26): "השקפת החיים שלהם שכל כך שונה מהעולם המערבי. ההסתכלות שלהם על החיים הרבה יותר פשוטה."

 

מנאלי הישנה צולם עי יובל אריאל 

 

נדמה שהשוני הוא העניין המרכזי של הישראלים מול ההודים, אבל כשהם מסתכלים עלינו, הם דווקא מבחינים בדמיון. בישראל, יש מגוון רחב של אנשים, דעות, מעמדות ועדיין, כשאנחנו במגרש הביתי, אולי יותר קשה לנו להכיר ולקבל את השונה מאיתנו. בזמן העבודה עם יובל על הסדרה, בחנו את הניסיונות שלנו להספיק את מה שהחברה מכתיבה לנו. גם כשלא נשים את כל תשומת הלב במפת החברה שמסמנת לנו לאן ללכת ומה כדאי להספיק בקצב מדויק, נפעל לפי המצופה, בדרך שלנו. בחינוך שקיבלתי מהוריי, למדתי להיות מי שאני, לעשות את מה שעושה לי טוב, כל עוד זה לא פוגע באחר. עם השנים אני מבינה שהישר מהרחם כבר החלה דרכנו בתהלוכה בין האנשים הקובעים את הדעה הרווחת. למדנו ללכת, לאכול, לדבר, לכתוב, לקרוא והכל מהעתקה של האנשים מסביבנו. הכרנו חברים, הוצאנו בגרויות, התגייסנו לצבא, התחתנו, הולדנו ילדים – הכול שעתוק של אלה שהיו כאן לפנינו, אפילו הבחירה שלי בהודו כאישה של חיי, הייתה אחרי שאחותי סיפרה לי עליה.

 

בתמונות שלפניכם, משתתפי הסדרה בואשישט ומנאלי הישנה

 

אז איפה בעצם עומד לו הגבול? הגבול עמוד במודע. לא אחפש את השוליים רק כדי להיות שונה ולא אלך ממש בתוך הבוץ הטובעני אם זה לא מרגיש לי נכון. מזל שיש לי כמה אחים וכל אחד טייל במקום אחר. בחרתי בהודו אחרי ששמעתי המון עליה ועדיין לא באמת ידעתי מה מצפה לי. כל צעד בחיי הוא שיקול וכל סיטואציה, היא מבחירה מודעת. קבלת הפנים של ההודים, בפעם הראשונה שלי בהודו, כללה את השקרים לגבי זה שהמיין באזר סגור, כמה צעקות ישראליות וזה נפתר. ב-לה כבר סלחתי כשדיברתי עם בעלי מסעדות והחיוך הכנה, פסח מעל כל השקרים. יובל וחבריה, מראים לנו, בפרק השני של הסדרה, את החיבור שלהם עם ההודים. כשהשפה שונה והגורם המקשר היחיד הוא הדם הזורם בגופינו, שכנראה באותו הצבע, על ידי תנועות ידיים גדולות וחיוכים מורחבים, בסוף, אפשר להבין הכול, אם רק רוצים. החבר'ה עוברים מדלהי למנאלי, פוגשים עוד ישראלים בדרך ומראים את ההודים בצפון. 

אז קדימה, צפייה נעימה!!