עשיתי את המסלול הידידותי למתחילים- לה, מנאלי, טוש, קלגה+ גיחה לפולגה, מסע מפרך בן 4 שעות לקיריגנגה (כן, זה היה לי קשה) וקצת חליל, יוגה ובאגסו קייק בדראמסלה. אח"כ דלהי, אגרה, דלהי, נתב"ג, מבשרת ציון, תל אביב.
היום אני פה, קצת מתקשה לחבר את הנקודות של איך הגעתי משם לשם לשם, לשם ואז לפה.
אני חושבת שאת רוב התהליך של ניתוח עצמי וחפירה בלב עשיתי בנסיעות. כשאין לך לאן לברוח מעצמך, וכשהמחשבות מעמיקות עד אין סוף. כל מי שהיה בהודו בטח מרגיש עכשיו בחילה קלה, סחרחורת לא מוסברת וקפיצות. הנסיעות האלה שמתחילות בטמפרטורה נעימה של 35 מעלות בחוץ, באמצע שלהן מכוסות בשלג, ובסופן מתייצבות חזרה לטמפרטורת חדר. אלו שמלוות בהרהורי "חיי לאן" מתוך חלון, בהן הנוף מהחלון הוא רק עוד וידיאו קליפ לשיר שמתנגן לך ב Shuffle (המועדף לנסיעות וזמן של שיקוף עצמי שלי- Tiger mountain peasant song- Fleet Foxes).
ההארה הזאת, הרווחת, "היי! איזה שלטים מצחיקים. צריך לעשות מזה ספר", והגילוי, שמישהו כבר עשה… הפתיחות ראש כשמבקשים מהנהג לשים את המוזיקה שלו קצת- שנספוג את האווירה. החרטה… העישון מהחלון, השתייה מפה לפה, עצירת פיפי, עצירת צחצוח שיניים, עצירת צ’אי ועוגיות, עצירת הקאה.
הניסיון לתעד את הנוף מהחלון עם מצלמה דיגיטלית, ההודעה המאכזבת באנגלית: Memory Card Full/ Blurry Picture
עכשיו תיזכרו בנסיעה הכי ארוכה שלכם.
שלי הייתה 26 שעות למיטב זיכרוני, מלה למנאלי. מינוס העצירה הזאת בצד הדרך, כי הייתה שמועה שיש משאית שמנסה להגיע מהכיוון השני. צפי הגעתה: בין 3-4 שעות, זמן הודו. עליות וירידות, צפירות מונוטוניות, עוד צפירות מונוטוניות. החרטה…
זה היה במיניבוס כזה, אני חושבת שהיו בו 10 מקומות. חוץ מאליה ורוני היו שם זוג צרפתים, תיירת סינית, ישראלי אחד ששכח שהוא ישראלי ועוד כמה שישבו מאחורה.
זה עושה בחילה אז לא הסתכלתי אחורה.
זה תמיד נורא הביך אותי לבלות כל כך הרבה שעות עם אותם אנשים, לחלוק איתם כל כך הרבה אבל כל כך מעט. רוני ואני היינו יותר קרובות מאי פעם, פיזית. וזה היה הכי הרבה פעמים שהסתכלתי לאליה בעיניים בזמן כולל של 26 שעות. הרגשתי שאולי אחרי זה נצטרך קצת זמן בנפרד. לא היינו צריכות כזה.
אחרי שבניתי בראשי תסריט מפורט של מה-הביא-את-הנוסעים-האחרים-להודו, (בכל הסיפורים בלי יוצא מן הכלל היו דמעות, צחוק והתפכחות רוחנית), ניסיתי לשאול את עצמי את אותה השאלה. ניסיתי.
אני חושבת שבנסיעה הזאת הבנתי הרבה דברים.
שכדאי להביא שמיכה, ומלא מים. ומחממי אוזניים ושקית חימום.
שאולי הייתי צריכה להשקיע יותר בסגירת המוצ’ילה בתוך מגן מגשם.
שאדוויל לא עוזר נגד בחילות. גם לא קל-בטן…
שרוני שלי מאוד יפה, אני רואה את זה בבירור כשהיא לידי 26 שעות. ושאליה כזאת קלאסית עם המבט הזה החוצה מהחלון, גם באור יום וגם בחושך.
שהנוף הזה הוא לא משהו שאני אצליח אי פעם להסביר או להראות למישהו אחר.
ובעיקר שאני שמחה מאד שהגעתי להודו. לא משנה מה הייתה הסיבה.
את החלק הראשון מתוך יומן המסע של אור, "לא אחותך", אפשר לקרוא כאן
