האם אפשר לעבור חוויה של פעם בחיים – פעמיים?
זו לא הפעם הראשונה שמיכל ויוחאי כותבים לנו על המסע המטריף ״ריקשה ראן״ שהם חוו בהודו. מי שעוד לא שמע על זה, זה הזמן. על מסע שהמטרה שלו היא להפיג את השיעמום! ובעיקר אסוף צדקות לנזקקים באמצעות חוויה בלתי נשכחת. לפניכם
כתב: יוחאי דויטש
לפני כחמש שנים, יצאנו (מיכל ויוחאי) לטיול של כחמישה חודשים במזרח, שהיה ברור שיכלול גם את הודו בצורה כזו או אחרת. מאחר וזו היתה עתידה להיות הפעם השלישית שלנו בהודו, ניסינו כל הזמן לחשוב ולחפש דרך להיות ולראות מקומות ודברים שלא ראינו בפעמיים הקודמות.
ואז, בערב אחד באיזה פאב בדרום קוריאה, מיכל דיברה עם איזה בחור אמריקאי, שכששמע שאנחנו עוד מעט ממשיכים מכאן להודו סיפר על מסע ריקשות שהוא עשה שם לא מזמן לאורכה של המדינה.
כמובן שבאותו הרגע היה ברור לנו שזה בדיוק מה שחיפשנו, ושאנחנו חייבים להצטרף למסע הזה.
אז על מה בעצם מדובר?
ישנם חבר'ה אדירים שנקראים “The Adventurists”. הם מארגנים מסעות מופרכים ברחבי העולם, מתוך מטרה – במילים שלהם – להפוך את העולם לפחות משעמם. המטרה החשובה יותר של המסעות האלה, היא לגייס תרומות לארגוני צדקה שונים, תוך ניצול החשיפה שמסעות מהסוג הזה מביאים.
אחד מהמסעות האלה הוא ה-“Rickshaw Run” , במסגרתו צוותים מכל העולם שוכרים מהמארגנים ריקשה הודית קטנה בנקודה מסוימת בהודו, וצריכים להחזיר אותה לאחר כשבועיים בנקודה אחרת שנמצאת כ-3000 ק"מ משם. יש מסיבת פתיחה בנקודת המוצא ומסיבת סיום בנקודת הסיום לאחר כשבועיים, וזהו. אין מסלול מוגדר, אין סיוע ואין שום כללים (מלבד העובדה שזה לא מירוץ וסדר ההגעה לא משנה).
אתה יכול להגיע איך שאתה רוצה ולעשות מה שאתה רוצה בדרך – רוצה לנהוג רק על כבישים מהירים או אפילו לקצר זמנים על גבי משאיות ולהגיע תוך חמישה ימים לנקודת הסיום? לך על זה. רוצה לעצור בכל כפר בדרך, או לבלות יומיים על החוף בגואה כדי לנוח באמצע המסע? מדהים. אתה אפילו לא חייב להגיע בזמן למסיבת הסיום (למרות שאתה כן חייב להחזיר את הריקשה תוך משהו כמו 20 יום מההזנקה).
ועוד נקודה קטנה – כל צוות שולח עיצוב חיצוני לריקשה שלו, וצוות של ציירים/צבעים צובעים את הריקשות על פי בקשת הצוותים, וגם כאן אתה יכול להתפרע.
אז כאמור לפני כחמש שנים שמענו על המסע הזה ברגע האחרון, ומאחר וההרשמה למועד הקרוב היתה כבר סגורה, חיפשנו צוות להצטרף אליו. איכשהו די מהר מצאנו זוג בנות משוודיה שחיפשו שותפים, והצטרפנו לריקשה שלהן (אז המארגנים אישרו עד ארבעה אנשים בריקשה, היום מותר רק עד שלושה).
המסע ההוא היה מדהים, ובאמת הראה לנו הודו אחרת מכל מה שהכרנו. חוויה של פעם בחיים.
בשנים שעברו מאז, מדי פעם נזכרנו במסע המדהים ההוא ובחוויה האדירה. חשבנו גם על העובדה שהצטרפנו רק ברגע האחרון ולא ממש עשינו את הדברים בדרך שלנו. לא ממש עזרנו בגיוס הצדקה (הבנות עשות מסיבה בשוודיה ותרמו את ההכנסות), לא עיצבנו את הריקשה.
כל הזמן השתעשענו ברעיון לעשות את זה שוב, אבל איכשהו התאריכים אף פעם לא הסתדרו (המסע מתקיים שלוש פעמים בשנה בהודו).
והנה, לפני כחצי שנה, שוב בדקנו את התאריכים באתר של הריקשה ראן מתוך הרגל, ופתאום נגמרו התירוצים! התאריכים הסתדרו בול. מיד נרשמנו, הזמנו כרטיסי טיסה, והנה אנחנו כאן – בעוד שבועיים אנחנו יוצאים בפעם השנייה לחוויה של פעם בחיים…
הפעם אנחנו מתכוננים אליה מראש, בתנאים שלנו ועל פי הרצונות שלנו.
בפברואר התבשרנו שאכן התאריכים מסתדרים ושיש עדיין מקומות למסע של אוגוסט.
היינו חייבים להחליט ולהרשם בתוך כשלושה ימים ולכן פנינו מהר מהר לכל האחים/חברים/מכרים שלנו בניסיון לשכנע אותם לקפוץ על העגלה ולהצטרף אלינו, בין אם באותה הריקשה ובין אם בריקשה נוספת.
ניסיונות השכנוע לא צלחו, וכעבור שלושה ימים נרשמנו כזוג, והזמנו כרטיסי טיסה!
כבר בהתחלה החלטנו שאת התרומות אנחנו לא מתכוונים לגייס ממשפחה וחברים, אלא מגופים וחברות שיתרמו לארגונים שלנו בתמורה לחשיפה – צביעת הלוגו שלהם על הריקשה והזכרתם כתורמים בעמוד הפייסבוק של המסע ובכתבות בעיתונות שתכננו לכתוב לאחר המסע.
תכננו לגייס גם גופים ישראלים וגם הודים, מאחר ובהודו המסע מקבל חשיפה יפה.
מארגני הארוע ביקשו שלפחות 500 פאונד יתרמו לארגון “Cool Earth” העוסק בשימור יערות הגשם, ואנחנו בחרנו לתרום את היתר לארגון “Smile Foundation” המספק חינוך לילדים בהודו שאין להם גישה לחינוך בדרך אחרת.
החודשים הראשונים של ההכנות נראו פחות או יותר ככה –
יוחאי שיגר מדי יום מיילים בעברית ובאנגלית לכל חברה ישראלית והודית שעלולה איכשהו לגלות עניין בתרומה למסע כזה ושיכולנו לחשוב עליה. מיכל ביצעה מחקר מעמיק על מסעדות (אמרנו שאנחנו אוהבים אוכל הודי) ומלונות בדלהי,. לאחר שהבנו שרוב המיילים ששלחנו נותרים ללא מענה, מיכל לקחה אחריות על ביצוע שיחות טלפון לחברות שחשבנו שיש סיכוי גבוה יחסית שירצו לתרום.
הסנונית הראשונה היתה חברת "שורש", שתרמה לנו ציוד טיולים אותו מכרנו ותרמנו בשמם את ההכנסות לארגוני הצדקה.
במהלך הדרך גם הצטרף אלינו גלגל שלישי לצוות (ריקשה טובה צריכה שלושה גלגלים!) – תומר, שלמד עם יוחאי באוניבריסטה אי-שם עד לפני 6 שנים. במקרה הם נפגשו, הרעיון עלה לאוויר, ותומר מיד זרם והזמין כרטיס טיסה להודו למרות שמעולם לא היה שם וגם לא היה לו ממש מושג מה זה המסע הזה…
חברה טובה עיצבה עיצוב מדהים לריקשה שלנו (שכולל כמובן את הלוגו של "שורש" שתרמו את חלקם), והתחלנו גם להכין רשימה של ציוד הכרחי שאת חלקו נביא איתנו ואת חלקו נקנה שם – ניילונים לעטוף הכל נגד גשם (הרי זו עונת המונסון), קצת כלי עבודה שיעזרו אם וכאשר נתקע בדרך, סוללות נטענות, מפות ואטלס כבישים ומלא מלא מוזיקה שתעזור לנו להעביר ימים של 10-12 שעות נסיעה בכל יום.
עם התקדמות ההכנות והחשיפה שקצת התחלנו לקבל בקבוצות הודו השונות, הצטרף אלינו גם "תום לנדאו – ייעוץ ותכנון אישי לטיולים במזרח" כתורם, וגם" Samsung Semiconductor Israel R&D Center" (החברה בה יוחאי עובד) נתנו תמיכה משמעותית.
וזהו, עכשיו אנחנו שבועיים לפני הטיסה, מתרגשים (וכן, גם מודאגים) בטירוף ומחכים למה שמגיע, וסומכים על הודו שתדע להפוך גם את המסע הזה לחוויה של פעם בחיים, כמו שרק היא יודעת לעשות.