בפרק הקודם של יומן המסע, תום סיפר לנו על ליזה ההודית שניסתה לכבוש את ליבו, ואחרי חוויות שמשאירות שאלות יותר מאשר תשובות, הגיע הזמן של תום לצאת לעוד למסע מרתק, והפעם בג'ונגלים!
כבר הרגשתי את גופי רווי בתרבות מקומית. אפשר לטייל חיים שלמים בהודו ועדיין רק לראות את קצה הקרחון של התרבות ההודית המורכבת והענפה. אך כעת המשיכה שלי הייתה אל עבר מוקד חדש: טבע פראי ולא נגוע.
הגעתי לפצ'מארי, בתוך שמורת הטבע של סטפורה, מרכז מדיה פראדש. חבל הטבור הנסתר של מרכז הודו. המקום נשלט בעבר על ידי מלכות הודית, אך נשאר כמעט ולא מאוכלס, למעט כמה שבטים קטנים. המקום הפך להיל סטיישן רק בתחילת המאה ה19 – בידיהם של הגנרלים הבריטים, שזיהו את הפוטנציאל הטאקטי במיקום והקימו בו את בסיסם הצבאי. הם ייבאו מרחבי הודו עובדי מטבח ותחזוקה הודים שיעבדו עבורם, ובכך יצרו את הקהילה המקומית של האזור, ללא מורשת או תרבות מקומית עתיקה. לא היו לי ציפיות גבוהות מדי מן הטבע. כמות ההודים שחורשים את קצוות המדינה היא עצומה, ויחד איתם נלווית כמות זבל לא הגיונית, כמו גם עשן שמיתמר מן אגזוזי האופנוע, שקודחים בראש עם צפירות תכופות.
בהגעתי חצי מנומנם אל היעד, לאחר מסע של חילופי אמצעי תחבורה באישון לילה, התחלתי הליכה אינסטינקטיבית אל תוך השמורה. תוך זמן קצר מצאתי שביל נסתר עם ירידה תלולה במיוחד, במדרגות אבן חצובות אל תוך ערוץ בלב הג'ונגל. הייתי לבד לגמרי, ללא רעש, ללא זוהמה, רק רחשי טבע נעימים ונוגים שכבר שכחתי מקיומם בעולם. הירידה לא נגמרה, רק העמיקה אל פנים הנחל, נוף ההרים המפעים החל להיעלם ולצידי צמחו מיני עצים, עם צמרות גבוהות שמתוכם קפצו מעל ראשי להקות של קופים שנבהלו מכניסתי אל עולמם. התחלתי לשמוע את צליל המים הגועשים ועיניי הסתנוורו מהמפל הנסתר עם מימיו הצלולים והבוהקים. התאהבתי, ישבתי כמה דקות לעכל את התחושות שצפו, אך תוך זמן קצר כבר נרקמה לה הרפתקה חדשה במוחי הערמומי.
"…התחלתי לשמוע את צליל המים הגועשים ועיניי הסתנוורו מהמפל הנסתר עם מימיו הצלולים והבוהקים. התאהבתי…" צילום: אלבום אישי, תום שוורץ
בדקתי את המרחק ליעד הבא, כפר בשם טמיה, רק 50 ק''מ על דרך מפוקפקת שמצאתי על המפה. לא יכולתי להתנגד לפיתוי, הטבע כל כך הפעים אותי שהייתי חייב לראות מה הוא עוד מציע, מה נמצא בין שני היעדים על המפה. התארגנתי על אוכל בסיסי, מים, בירור על המסלול הלא ידוע ליעד מפי המקומיים – ויצאתי לדרך בשעת בוקר מוקדמת של היום למחרת. הייתי על פסגת הר ולכן הנחתי שאוכל ללכת 50 ק''מ ביומיים. כנראה שהדרך היא לכיוון העמק, לא הייתה לי מפה טופוגרפית לצידי והמקומיים היו כל כך בהלם מההחלטה ההזויה שלי, שלא הצליחו להתרכז בהסברים באנגלית שבורה לגבי הדרך אל היעד. הייתי נחוש וחזק, צעדתי בביטחון וקצב כביר על כביש האספלט שהתפתל לו כלפי מטה ביציאה מן הכפר. איבדתי סבלנות מהדרך המבויתת וחתכתי דרך הג'ונגל את כל דרכי הכביש. הגעתי אל עבר ירידה לערוץ מחורץ שמתוכו בקעו רעשים פועמים מוחרשים מצפיפות הסבך. ירדתי מסוקרן מטה כשלפתע קהל גדול של הודים נגלה לעיני, יוצאים ונכנסים אל תוך מערות בין נקיקי סלע לחלוחיים. הגעתי אל מקדשי שיווה עתיקים, המצויים בתוך המערות הללו שקהילת מאמינים כבירה פוקדת אותו.
"… ירדתי מסוקרן מטה כשלפתע קהל גדול של הודים נגלה לעיני, יוצאים ונכנסים אל תוך מערות בין נקיקי סלע לחלוחיים…" צילום – אלבום אישי, תום שוורץ
המשכתי בדרכי אל היעד, חלפתי רק 10 ק''מ והיום מתקצר לו לאיטו, אך באותה עת גם חש בלבול מכמות האנשים שפקדו את המקום הנסתר בג'ונגל. המשך הדרך הייתה מלאה באנשים שרוחצים את עצמם תחת ברזי שתייה, אוהלים מאולתרים מיריעות פלסטיק חצי קרועות ודוכנים מלאים בקמעות ומנחות דתיות. היה חוסר פרופורציה לא הגיוני לאפקט הדתי במקום הזה, וכעת הדרך החלה להפוך לעלייה תלולה כלפי ההר והתחלתי להבין שאני באמצע הדרך למוקד עלייה דתי גדול אף יותר.
"…התחלתי להבין שאני באמצע הדרך למוקד עלייה דתי גדול אף יותר…" צילום – אלבום אישי, תום שוורץ
ההר שנגלה לעיני היה גדול גבוה ועוצמתי, לא צפיתי את בואו, ומשקל התיק החל להכביד עלי. הדרך הפכה למדרגות אבן גבוהות וזיעה מלוחה שנגרה ממצחי נספגה בעיני ועיוורה אותי למחצה. מסביבי דוכני אוכל מגוונים, נשים שמנות שנישאות כלפי מעלה ההר, בערסלים הקשורים לענף עץ המושאן על כתפי הודים כפריים ושדופים, קבצנים קטועי איברים, גמדים בעלי מומים שרק הודו מסוגלת לייצר, נשים זקנות זוחלות על מדרגות האבן, עזים קשורות לקולרים כמו גם כלבי מחמד, קבוצות של גברים חזקים נושאים על גבם קלשונות קרישנה באורך של 10 מטרים, תוך כדי זמרת מנטרות. המקום הפך לעיר הודית עמוסה, מלאה בכל שכבות האוכלוסיה במעלה ההר באמצע הג'ונגל הפראי, והדופק המהיר מהעלייה התנגן בקצב אחיד עם ההוויה השבטית של עולי הרגל. לא הצלחתי לפצח איזה כוח אלוהי יצר את המציאות ההזויה והנדירה הזו.
"… המקום הפך לעיר הודית עמוסה, מלאה בכל שכבות האוכלוסיה במעלה ההר באמצע הג'ונגל הפראי…" צילום – אלבום אישי, תום שוורץ
״קבוצות של גברים חזקים נושאים על גבם קלשונות קרישנה באורך של 10 מטרים, תוך כדי זמרת מנטרות״ צילום –אלבום אישי, תום שוורץ
לא היה ולו אחד מרבבות האנשים שפקדו את המקום שהתלוננו, הם איבדו הכרה בדרך, לפני שהספיק לפצוע את פיהם. הגעתי לפסגה, מקדש שיווה עמוס, ואני חבוט וחיוור אך לא הצלחתי להישאר אדיש לנוף המרהיב שסבב את כולי על רכס ההרים הכביר הזה. תוך בירור קצר הסתבר שהגעתי לאחת משלושת הפסגות הכי גבוהות במדיה פראדש כולה. נחתי מעט, אך נאלצתי להמשיך, לרדת מההר ולמצוא מקום לינה לפני רדת החשיכה. קפצתי בין הסלעים התלולים מטה, עיר האוהלים החלה להיהפך לפחות עמוסה ובסוף נעלמה כשם שלא הייתה. אור חזק וחם של שקיעה היכה בפניי ואני חתכתי מהכביש כמה מאות מטרים אל תוך הג'ונגל כדי למצוא מקום להקים את האוהל. הספקתי להקימו עוד לפני רדת החשיכה והתחלתי לעמול על הכנת ארוחת הערב. קוששתי עצים והצתתי מדורה, מבשל תבשיל אורז עשיר ירקות ובעיקר מרוצה מעצמי ומההפתעות הנפלאות שהדרך טמנה בה.
אוהל באמצע הג'ונגל. צילום- אלבום אישי, תום שוורץ
דקות לפני שהאוכל מוכן אני רואה במרחק קצר ממני אורות פנסים מהבהבים מגיחים ומתעצמים מן החשיכה. אני שולף את הפנס שלי במהרה ומוצא את עצמי כבר מכותר באורות בוהקים. אלו שמוחזקים בידיהם שישה כפריים רגוזי פנים. הם הסתכלו עליי בתמיהה, שאלו אותי שאלות בהינדית, מגששים בין יריעות האוהל עם מקלות בחצי התפלאות. ניסיתי להסביר את עמדתי בכל האמצעים האפשריים, אך מבחינתם הייתי בגדר חיזר שנחת עם החללית דמוית אוהל שלו בתוך הטריטוריה שלהם. הם ניסו לגרש אותי, אך אני הייתי נחוש להישאר, הייתי עייף מדי בכדי לזוז כעת. ישבנו כל אחד בעקשנות בשטח, אני אוכל והם מתדיינים מה לעשות בנוגע לפולש. לאחר כינוס של כל ראשי הכפר מסביב לאוהל, הוחלט להשאיר אותי למנוחה, הם נשברו ועזבו את המקום.
נותרו לי 27 ק''מ לדרך, לא יכולתי לקחת סיכונים ולכן יצאתי בשעת בוקר מוקדמת לכיוון היעד. הלכתי בקצב מהיר על הכביש כשעל הדרך מתחילים להצטופף כפרים צבעוניים ושבטיים של העמק, ושטחים רחבים של שדות חיטה. הופנו כלפיי מבטים שונים ממה שהייתי רגיל במקומות לא מתויירים, לא הצליחו לפצח את המהות של נוכחותי, לרוב דיברו איתי בהינדית ומשוכנעים שאני בכלל הודי ממקור קשמירי. רגלי היו מרוסקות אך נחושות ומצאתי את עצמי בקילומטרים האחרונים עולה אל טמיה בכביש אספלט על מצב אוטומט. לא חשבתי, הרכבים התכופים שחלפו על פניי לא הזיזוני מהקצב שלי, אהבתי אותם, את הרעש הלבן של המנועים והצפירות, המצב המדיטטיבי המתקדם שהייתי שרוי בו, מהרהר על הדרך שלי בהודו כולה. מחשבותיי נקטעו על ידי רכב חולף שעצר לידי והנהג ביקש ממני סלפי. הסכמתי, מוחי חצי מנותק מן המציאות ודרשתי בתקיפות שהתמונה תישלח לי, הוכחה לקיומו במסע הזה.
"מחשבותי נקטעו על ידי רכב חולף שעצר לידי והנהג ביקש ממני סלפי. הסכמתי. הוכחה לקיומו במסע הזה…." צילום – אלבום אישי, תום שוורץ
הגעתי לטמיה בשארית כוחותיי, צופה אל הנוף המרשים אל העמק וההר שזה עתה חציתי, מוצף רגשות וגאווה עצמית. צלעתי באיטיות לתחנת האוטובוס, עולה בשקיעה על האוטובוס חזרה לפצ'מארי, מוחי נדם. מעליי מנורות פלורוסנט בוהקות, לצדדי יושבים בצפיפות הודים ולאוזני מתנגנת מוזיקה הודית נעימה וצורמת. הבלחתי מבט לחלון ושם השתקפה פניה של דמות חצי אפלולית ומוצלת בעיקר לא מוכרת. אולי רק לכמה דקות שם, באותה נקודה בזמן הפכתי לראשונה באמת להודי.