אהבה בימי קורונה

כתיבה: דניאל גולדברג | הפיקה: תום אלרום | עריכה: סיגל קריב

 

אנאל ואני בשנות ה30 המוקדמות לחיינו ונמצאים בזוגיות כבר 10 שנים. היא סיימה בדיוק קורס מורי טנטרה יוגה בהרי ההימלאיה ואני נמצא בסגר ברישיקש 40 דקות ממנה כבר חודש וחצי.

אין ספק שהנפרדות מהווה אתגר גדול לזוגיות שלנו. עם זאת, האינדיבדואל של כל אחד מאיתנו מתחזק, ואנחנו לומדים איך להפריד בין זוגיות מתוך רצון ואהבה, לבין זוגיות מתוך פחד להיות לבד, ותלות.

 

תחנת רכבת, גוקרנה, מדינת קרנטקה, דרום הודו

 

אני יושב לי בין כתמי שוקולד נמס, לבין מסטיק לעוס – המרוחים על ספסל בטון שצבעו החום אדמדמם ידע ימים יפים יותר, בתחנת הרכבת של גוקרנה, בדרום הודו.

לפני יומיים (14.3) סגרו את הכניסה להודו. אתמול קיבלנו מידע שכנראה הטיסה שלנו לארץ בוטלה.

מספרים שסגרו את מדינת קרלה ושמדינת קרנטקה, בה אני נמצא, היא הבאה בתור כי היא מספר שתיים בכמות הנדבקים. בתי הספר כבר סגורים, אסרו על התקהלויות, ולא נותנים לתיירים חיצוניים לעשות צ'ק אין לגסטהאוסים גם אם הם שהו פה כבר חודשים.

החלטתי לעזוב, כי להיתקע פה לא בא בחשבון כשעוד שבועיים ממילא נגמרת העונה והולך להיות פה חום אימים, והכל ייסגר. שלא לדבר על זה שאנאל בקורס מדריכי יוגה בצפון ואין מצב שלא נהיה ביחד כשייגמר העולם.

 

הפחדים עולים ומחשבות עולות ללא שליטה. המיינד הוא דבר חמקמק.

 

לא משנה כל המדיטציה שאני עושה בבקרים. המוח רץ לאין ספור מקומות. כל מיני דמיונות המוזנים מסרטי סוף העולם שצפיתי בהם לאורך השנים בשילוב עם מחשבות על המציאות ההזויה שאולי עוד לפנינו. בראש נוצרים תרחישים שאני רץ בין הריסות עם חץ וקשת, ולא טום קרוז הוא זה שמחפש מה לאכול.

 

בינתיים, רצים בראשי, תרחישים שבהם אנאל ואני לא מצליחים להגיע אחד לשנייה כמו ביומנה של שפחה. כאוס ברחובות. אנשים נלחמים זה בזה. ביזה. יש מחסור באספקה בסיסית. שוק ההון קורס ביותר מחמישים אחוזים ולא מתאושש והעולם נכנס למיתון מטורף שבו אין לאנשים עבודות ובתים ומה לאכול.

 

 

אבל ראבאק, כל מה שאני מנסה לעשות בשמונת חודשים האחרונים זה לחיות את הרגע ומה שאני עושה עכשיו זה בדיוק ההפך. אבל באמת מאתגר לחיות כרגע את הרגע. ואולי זה לא נכון לעשות. אולי כן נדרשת פה רמת תכנון בסיסית כדי שאני לא אשאר עם הזין ביד, תקוע במקום שאני לא רוצה להיות בו ועוד בלי אנאל. מעניין מה יהיה. באמת תקופה הזייה שלא הייתה לנו בעבר.

זה פשוט טירוף איך אפשר יום אחד להיות זרוק על ערסל בחוף בהודו והכל סיים סיים וכולם בארץ סיים סיים, ונראה שמה שהיה ימשיך להיות. ויום אחר אנחנו בתרחיש הזייה שעוד עלול להתפתח למשהו פשוט משוגע שהעולם לא ראה מאז מלחה"ע ה-2. ואט דה פאק?!

 

הנה הרכבת הגיעה. ביי.

 

—

 

סמיילנס קפה, רישיקש, צפון הודו

 

אני מביט בשמש השוקעת אל מאחורי הרי ההימלאיה החולשים על נהר הגנגס שזורם למרגלותיי.

 

לפני כמה שעות, הגעתי לרישיקש אחרי מסע של לילה שלם. אכלתי ארוחת בוקר, ישנתי מעט ועכשיו אני יושב לי בבית קפה ומחכה לסלט ולג'ינג'ר למון האני שיחמם אותי באוויר הערב הצונן שהופיע מאז קרני השמש כבר לא מלטפות את לחיי.

 

מימיני, אנשים עוברים ושבים על גשר הלקסמן ג'ולה. מתחתיי מקדש שממנו בוקעים קולות שירה של מנטרות תפילה. משמאלי יושב ספרדי שמנגן צלילים מרגיעים על יוקלילי. מתחתיו בחורה מענטזת ומסובבת חישוק על מותניה.

מעליי מפוזרים עננים בשמים כמו לקט של צמר גפן בצבעים שממש ברגעים אלה מתחלפים בין כל צבעי קליפת האפרסק.

 

כמה יופי במקום אחד. כמה עושר של צבעים, קולות, צלילים, טעמים וריחות. בשנייה שירדתי מהמונית הבנתי שהגעתי למקום מיוחד מאוד. מקום שבו אנשים מתנהלים אחרת. מקום שבו הזמן עוצר מלכת, חוץ מאולי לאיש הזה ששט לו בסירה בנהר. בעצם נראה שגם הוא לא ממהר לשום מקום.

 

אני לוגם מהתה החם ומודה על האיזון המדויק שבין החמוץ, המתוק והחריף.

אני מרגיש את החום מתפשט מהשפה העליונה, לקצה הלשון, לחיך, ללשון האחורית, למעלה הגרון עד שהוא מחליק מטה ומחמם לי את כל בית החזה.

תחושה שאני עטוף ואהוב אופפת אותי.

 

אבל למראה השמיים האינסופי, אני מרגיש כל כך קטן ובודד, אני מתגעגע כל כך לאנאל ולא יודע מתי יתנו לנו להתאחד. ובאותו הזמן אני מרגיש כל כך ביחד כי אני מזכיר לעצמי שלא משנה איפה אני בעולם, תמיד כשארים את המבט, כולם, כולל אותה יראו את מה שאני רואה.

_________