אחי, אתה בא להודו?

מהטיול הראשון של זוהר בהודו, אחרי הצבא (לפני כמעט 5 שנים), היא נשבעה לעצמה בכל יום- היא תשוב. בינתיים, החיים קרו.. היה זמן אבל לא היה כסף, היה כסף אבל לא היה זמן, "התחלתי תואר, בחופשות הסמסטר אמרתי: 'אני אטוס להודו!' אה, יש עבודות להגיש, ויש מבחנים. טוב, שנה הבאה. כך שנה ועוד שנה… לבסוף סיימתי את התואר, ואמרתי: 'זהו! עכשיו זה קורה!!! יש זמן, קצת כסף.. נסתדר!'

"חברה טובה מהלימודים הייתה אמורה להצטרף אליי ובסוף זה לא הסתדר לה. פתאום אחי אמר לי: "וואלה, בא לי הודו", וכך קרה שטסנו ביחד. התכנון היה לזרום, לא מחוייבים, נחיתה רכה, ואם נרצה אפשר להתפצל גם בשדה בגואה  (לא באמת.. עדיין צריך לחלוק מונית לארמבול..)."

 

חמודים בגואה

 

איך היה לטייל עם אח שלך? זה קירב ביניכם יותר או שלא היה בכך צורך?

"היה מדהים וכיף, זה קירב ביננו יותר, עשינו המון דברים ביחד שבארץ לא היה קורים, כמו למשל לקחת סליפרים של מליון שעות ולקבל קלקול קיבה ביחד.

"טיילנו כ-6 שבועות מדהימים ביחד. ישנו ביחד, אכלנו ביחד, הכרנו אנשים חדשים ביחד, צחקנו, עישנו.. הכל ביחד. היה טוב! כל מי שפגש אותנו אמר: "אה, אתם לא זוג?", 'לא'. "וואו, אחים! איזה מגניב!!!" הייתה תמיד התגובה הבאה. ואני באמת ממליצה לטוס לטייל עם אח או אחות כי זאת חוויה מחזקת ומדהימה. מתי כבר יוצא לך מאז גיל 3 לישון באותה המיטה עם אחיך?

"ואז, התפצלנו."

 

סלפי לאמא

 

בעקבות הפרידה ביניכם היה בך חלק שרצה לחזור לאזור? למה לא המשכתם הלאה ביחד?

"היינו באום ביץ' (התאהבתי במקום עד עמקי נשמתי), ואחי רצה להמשיך לוואטה קנאל. טוב, מתפצלים. אבל, רגע… היה כיף. והתרגלתי להיות בזוג. מה, אשאר לבד?! כולם יודעים שאין באמת "לבד" בהודו (לטוב ולרע), אבל בתחושה שלִךְ כשאת מרגישה לבד, זה לא באמת משנה כמה אנשים ופרות יש על החוף. את לבד. וכך באמת נשארתי. שקעתי בתחושה והרגשתי בודדה. בהודו, במקום הכי יפה בעולם, בחופש המוחלט, בגן עדן עלי אדמות. לבד. כך במשך שלושה ימים בהם לא ממש תקשרתי עם הסביבה, כי לא הייתי מסוגלת, עד שחבר קלט את המצב ובא לדבר איתי. הוא הצליח להוציא אותי מהשליליות ומהכאפה שקיבלתי והבטיח לי שלטייל לבד זה כיף, זה מאתגר וזה שווה. הצלחתי לחזור לעצמי, פול פאוור.

"הייתה בי תחושה כזאת של 'די, בא לי לחזור', אבל היא עברה, למזלי. לא המשכנו ביחד כי הוא המשיך עם חברים שפגש ואני רציתי להישאר באום ביץ', לא מיציתי את החוף (עד היום)."

 

יוצאים לדרך חדשה, כל אחד לחוד.

 

איך היה המשך המסע?

"מאותו רגע- הכל נפתח. האנרגיות שבי כאילו רק חיכו לצאת! התחלתי לחייך, הדבקתי אנשים בחיוך שלי, ופתאום- לא הייתי לבד! הרגשתי אהבה מכל מקום, הרגשתי בית. לפתע קלטתי כמה כוח יש לאנרגיות, כמה הן מידבקות. כי זה לא מה שלבשתי, זה לא מה שאמרתי, זה מה ששידרתי. וזה חזר אליי. האנרגיות השתנו, וכך גם הטיול שלי. מאותו רגע הכל הפך טוב יותר וטוב יותר וטוב יותר.

"ואז, אני רציתי להיות לבד! לא רציתי מחוייבות לאף אחד, טיילתי לבד את שלושת החודשים וחצי הבאים.

 

מתי התחיל אצלך כל עניין החישוקים? את מעבירה שיעורים, סנדאות.. משהו?

"זה התחיל לפני כמעט 3 שנים, ראיתי חישוק זרוק באיזה פסטיבל, הרמתי אותו וניסיתי. הייתי הדבר הכי גרוע בעולם. לקח לי חודש לקלוט איך מסובבים אותו על הבטן! אחרי שנה, כשכבר ממש התמכרתי, החלטתי להעביר את האושר הלאה והתחלתי להכין בעצמי חישוקים ולמכור אותם. יש לי עמוד שנקרא Zohar hoops ושם אני מפרסמת את החישוקים למכירה :)"

 

"החלטתי להעביר את האושר הלאה"

 

כמה זמן היה הטיול הראשון? את חושבת שתחזרי שוב?

"הטיול הראשון נמשך 5 חודשים במזרח, מתוכם 3 חודשים בהודו. אני לא בטוחה שאחזור בקרוב, אבל הודו תמיד תמיד בלב, ובטוח שתהיה עוד גיחה… אבל קלילה יותר, לא חצי שנה 🙂

"הכרתי המון אנשים וקרו לי המון דברים מדהימים כי שחררתי, כי זרמתי. זה היה השיעור הכי גדול והכי עוצמתי שקיבלתי במהלך החיים שלי. תודה לך הודו. "

 

זוהר אספה את חמשת החודשים שבהם טיילה וחישקה לתוך סרטון אחד של 2 דקות וחצי, סרטון שהפך מאוד ויראלי

מתוך פייסבוק: "האמת היא שלא תיכננתי ליצור קליפ כזה, אבל כשקלטתי את כמות הסרטונים שצילמתי, זה היה בלתי נמנע. כך, לראשונה בחיי, ערכתי קליפ 🙂
השיר שברקע נקרא "Sanam Re" של Arijit Singh שהוא קצת האייל גולן של ההודים, שמעתי אותו כמעט בכל חנות/מונית/מסעדה, והתאהבתי בו.
מקווה שתהנו כמו שאני נהנתי, בהמון אהבה."