הסיפור הזה מתחיל כמו כל סיפור ישראלי טיפוסי. בחור אחד שעוזב את העבודה יום אחד ונוסע להודו. מפה לשם הוא מבין מה באמת חשוב לו בחיים ומוצא את ייעודו. ופה גם מגיע הטוויסט. תעשו לעצמכם טובה ותדליקו מחר את הטלויזיה ב21:00 בערוץ עשר. לא תתחרטו.
איתמר פלג, בן 35 מתל אביב, מאוהב במסעות בארצות רחוקות, החליט לאחר עבודה במשרד הביטחון לפתוח עסק משלו למסעות משני חיים. הוא הקים את "יומן מסע" בו עוסק בקדחתנות בארגון טיולי קונספט. ברזומה שלו תמצאו טיולים מודרכים לאנטרקטיקה, לקוטב הצפוני, מסעות כתיבה, טיפוס ואפילו מסעות צילום שהפיק ביחד עם הצלם זיו קורן. אבל החלק המעניין ביותר בו מתעסקת החברה הוא פרויקטים חברתיים. במסגרת המחלקה הזאת הפיק איתמר שני פרוייקטים מיוחדים: "טיול שחרור"- לנפגעי צה"ל שלא יכלו לצאת ל'טיול הגדול' בעצמם והסרט, שבו נתמקד, "אח שלי גיבור"- מסע בהודו בו אליו יצאו לוקים בתסמונת דאון עם האחים שלהם. איתמר: "למסע יש עוצמה מאוד גדולה לשנות דפוסי מחשבה ולעשות שינוי גדול בחיים של אנשים. במסעות האחרונים המשתתפים אמרו שזה ממש טיפול פסיכולוגי וחוויה משנת חיים עבורם." ומוסיף: "אנחנו מנסים לארגן חוויות, לא "טיולים".
יונתן ניר, במאי ומפיק שהכיר את איתמר דרך חבר משותף, החליט שהוא מצטרף לטיול ויוצר סרט המתעד את תלאות המסע. לסרט "אח שלי גיבור" נחשפתי בהקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים בירושלים. קלטתי בתכניה את הסרט הזה ורצתי לקנות כרטיס. צפיתי בו והתרגשתי עד דמעות. סרטש מעורר מחשבה ומוכיח כמה כוח יש למסע בחייהם של אנשים, בטח אם הוא מתרחש בהודו.
לא התאפקתי והחלטתי לאזור אומץ וליצור קשר עם איתמר. הוא בצניעותו וברצונו להפיץ את הדבר המרגש שקרה כאן, מיד נרתם לטובת העניין.
עם המצלמה בהַכְנס
איך נולד הרעיון ליצירת המסע? יש לך קשר אישי לתסמונת דאון או שזה הגיע מסיבות אחרות?
הרעיון נולד לאחר ששודרה בערוץ 2 כתבה על הטיול של אנוש וחנן קסל, זוג אחים שלאחד מהם תסמונת דאון, בנפאל. אנוש, שאותו אני מכיר עוד מימי הצבא, סיפר לי על התגובות המרגשות לכתבה ואני הצעתי שננסה להרים פרוייקט- קבוצת אחים שבה אח לוקח אח ל'טיול הגדול' של אחרי הצבא. ככה נולד הרעיון לפרויקט ״אח שלי גיבור״. כמובן שבשלב הזה עוד לא ידענו כמה ענק הפרוייקט הזה הולך להיות.
הכרתי את חנן, אח של אנוש, ומעבר לזה לא היה לי קשר אישי לנושא וגם לא הכרתי את העולם הזה.
למה להביא אותם דווקא להודו?
הבחירה בהודו היתה מאוד ברורה לי מהרגע הראשון. הרעיון היה לבנות מסלול שישלב את שלושת האלמנטים: חוויה מקומית, חוויה תרמילאית וחוויה מאתגרת.
חשבתי שהחיבור בין הדאונים להודים יהיה חזק. הדאונים הם סופר חברותיים ומצחיקים וידעתי שההודים יעופו עליהם ויזרמו איתם ותהיה אינטראקציה מגניבה. והודו, באופן כללי- הצבעים, הריחות, הבלאגן- לכל זה יש אפקט חזק שאי אפשר להישאר אדיש אליו. עצם זה שהיא כ״כ שונה ומלאת ניגודים מכניסה לפרופורציה ומשנה דרכי מחשבה.
חוץ מזה הודו היא אחד מיעדי התרמילאים הכי פופולריים בעולם והמפגש עם תרמילאים מכל העולם, וישראלים בפרט, הוא תמיד חוויה מיוחדת. וההימלאיה ההודית- מהאזורים היפים בעולם. יש בה המון אופציות לטרקים מדהימים, באזורים שכמעט ולא מגיעים אליהם תיירים.
בקיצור, הודו פוגעת בול בשלושת האלמנטים הללו. והכי חשוב, בגלל שמדובר באחריות מאוד גדולה, ההיכרות שלי עם הודו והניסיון והיכולת להתגמש ולאלתר במידת הצורך בשטח, הפכו את הודו ליעד המתאים למסע הזה.
"להודו יש אפקט חזק שאי אפשר להישאר אדיש אליו"
ההתמודדויות בטיול עם "הדאונים" היו כפי שציפית? מה הפתיע אותך?
האמת שלא ידעתי כ״כ למה לצפות. זה היה לגמרי ללכת אל הלא נודע. מצד אחד ציפיתי שההתמודדות לא תהיה קלה- מקום זר, הצפיפות, הצפירות בכביש וכמובן ההתמודדות עם הקושי הפיזי. מצד שני, יצאנו כקבוצה מגובשת, כבר עשינו טיולי הכנה בארץ ובתוך תוכי ידעתי שכקבוצה נוכל להתמודד עם כל קושי. מה שהכי הפתיע אותי בסופו של דבר זה שדווקא הדאונים הסתגלו להודו יותר מהר מחלק מהאחים שלהם, בטח מאלה שלא היו בהודו לפני כן. אני חושב שהיכולת הזו היא אחד הדברים שהופך אותם לכ״כ מיוחדים. בכלל, רוב האנשים לא מבינים כמה הם אדירים וכמה אפשר ללמוד מהם. ביום-יום אנחנו כל הזמן מתעסקים במה חושבים עלינו ומה יגידו אם נעשה ככה או נגיד ככה ואנחנו עוטים על עצמנו אינספור מסכות, ואז באים החבר׳ה האלה, נטולי מחסומים, אומרים מה שהם חושבים (לטוב ולרע), בוכים כשעצוב, צוחקים כששמח, מחבקים כשהם אוהבים ופשוט שמים לך מראה מול הפנים וגורמים לך לחשוב על איך לעזאזל אנחנו מתנהלים בעולם. זה בפירוש מעורר קנאה.
איתמר וצליל
איך נערכים למסע כזה?
לאחר שגיבשנו קבוצה, בעזרתה של עדה עוז מנכ״לית עתי״ד, ערכנו מספר מפגשי היכרות בארץ ועשינו כמה טיולי הכנה- גם לצורך גיבוש הקבוצה וגם כהכנה פיזית למסע. ערכנו גם מפגש הכנה ספציפית להודו, כדי שהם יכירו את אופי המקום ויבינו לקראת מה הם עומדים ותדרכנו גם את האחים המלווים בכל מה שקשור לבטיחות וכו׳. לאחר שבניתי את התכנית, טסתי להודו לפני הקבוצה כדי לעבור על כל המסלול, לבדוק את כל המקומות שאליהם אנחנו מתוכננים להגיע ולהכין את הצוות המקומי לקראת ההגעה של קבוצה לא שגרתית, שמיותר לציין שהם לא נתקלו במשהו דומה לזה מעולם. החלק אולי החשוב ביותר בהכנה הוא להכיר באופן מושלם את הטרק ולהכין אלטרנטיבות למסלול, במידה ונצטרך.
בשביל להיערך כמו שצריך למסע כזה, חשוב מאוד שהצוות המלווה יתאים לאופי הקבוצה ואל המסע הזה הצטרפו הרופאה דרורית אטיאס, שהייתה מדהימה ורגישה לכל צרכי הקבוצה, יואב קליינמן ויאיר רינגל, צלמים שמעבר לצילום הסרט גם תמכו ועזרו לי ולכולם בכל מה שנדרש והבמאי יונתן ניר, שברגישות גדולה התחבר לחברי הקבוצה ויצר את סרט מרגש וחשוב על המסע – ״אח שלי גיבור״.
איתמר, דרורית הרופאה והצוות ההודי צועדים
ספר על חוויה אחת שהשאירה בך חותם מיוחד במסע
וואו, קשה להצביע על חוויה ספציפית אחת. כל המסע הזה היה עמוס בחוויות ובמערבולות של רגשות מהיום הראשון. ה׳אובבייסט׳ יהיה לבחור בהגעה לפסגה בטרק, אבל דווקא המסיבה שעשינו ביום האחרון של המסע ברישיקש וההתפרקות המשותפת של כולם היה הרגע הכי מרגש אני חושב. להסתכל מהצד ולהיזכר איך הם היו ביום הראשון, להבין איזה חיבור מטורף נרקם ביניהם לאורך הדרך ולדעת שהחוויה הזו הולכת ללוות אותם כל החיים.
מה ההשפעה שיש לדעתך למסע על האחים?
חלק מחברי הקבוצה הגדירו את המסע הזה כ״מסע משנה חיים״. אני יכול להעיד על עצמי שרק במבט לאחור הבנתי כמה עצום וגדול הוא היה. אני כבר לא כל כך בטוח שאני יודע מיהו הגיבור באמת מכל זוג אחים. שם הפרוייקט "אח שלי גיבור", שהוא ביטוי ישראלי שגור, קיבל משמעות אחרת בהודו. זה נכון שהאח עם התסמונת הוא כביכול הגיבור אבל אי שם בהרים קרה דבר אחר- הם קיבלו תחושת סיפוק ומסוגלות אדירה והרגישו לרגע "שווים בין שווים". והאחים הנורמטיבים- גם הם הושפעו מאוד. לאורך השנים הם חווים קושי רב וחיים לעיתים בצילם של האחים עם התסמונת. עם זאת, הם מגלים ערכיות, סבלנות ואורך רוח. היה מדהים לראות אותם ואת הגבורה שהם גילו גם בעצמם.
אז מי הגיבור באמת?
מה עושים לך עצמך כל המסעות המיוחדים האלו?
מה המסעות האלה עושים לי? קודם כל אני מרגיש בר מזל על כך שיש לי את האפשרות ליזום ולהוביל פרויקטים כאלה. היום אני גם יודע להגיד שאם בונים את המסע נכון, אז הכוח שיש לו לשבור חסמים שהחיים יצרו ולתת נקודת מבט חדשה, משמעות וכלים לעבור תהליך אמיתי הוא אדיר.
בשנתיים האחרונות הובלתי גם את פרויקט ״אח שלי גיבור״ וגם את פרויקט ״טיול שחרור״ (בהודו ולאחר מכן בנפאל) – מסע של צעירים שנפצעו במהלך שירותם הצבאי ובשל כך נמנע מהם לצאת ל׳טיול הגדול׳ של אחרי הצבא. מעבר לסיפוק הענק, המסעות האלה כ״כ חזקים ברמה הרגשית ואני מרגיש שיש להם השפעה ישירה גם עליי. אני רק יכול לקוות להמשיך ליזום ולהוביל עוד פרויקטים מהסוג הזה ולשתף פעולה עם אנשים טובים במהלך הדרך.
איתמר בטיול אישי בהודו
אחד הסיפורים היותר מרגשים שהופיעו בסרט היה סיפורם של הראל וגולן (גוגי) צ'רכי, זוג אחים ממושב עבדון. הם ארבעה אחים במשפחה והראל הוא בעצם אחיו הקטן של גולן הלוקה בתסמונת דאון. הראל מספר שגוגי ממיס כל אדם בשניות ושמגיל קטן המשפחה החליטה שמתייחסים אליו ממש כמו כל ילד רגיל. כמובן שהמסע הוביל את הראל להתמודדויות לא פשוטות בכלל- "יצאתי לטיול עם הרבה ציפיות שהכל ילך חלק ברמה הבסיסית כי גולן די עצמאי. התכוננתי לקושי פיזי בטרקים כי גולני הוא לא אתלט בלשון המעטה. הצרכים היומיומיים שלו דורשים לא אחת אלתורים והתגמשויות בגלל התפישה שלו את העולם. פחדתי למשל בערים גדולות שהוא פשוט יוריד את המכנסיים כשיצטרך להתפנות. הוא בכללי נורא רגיש ופחדתי שהוא יפַתח איזה מחלה או משהו."
"הפלטפורמה הזאת יצרה קשר ממש מיוחד ביני לבין גולן"
ובכל זאת, על אף כל הקושי, הראל מספר על המסע בהתמוגגות אדירה: "אחרי הטיול אנחנו יותר ביחד. פעם הייתי מוציא את גולן לשתות בירה- היום אני יוצא איתו! הפלטפורמה הזאת יצרה קשר ממש מיוחד ביני לבין גולן. כשחזרנו ראיתי שההורים שלי הבינו שחוויתי חוויה חזקה. הרגשתי במרוכז במשך שבועיים מה שהם הרגישו כל החיים".
שאלתי את הראל: מה הודו עשתה לך?
" הכפריים בקאסר דיווי הדהימו אותי. הרגשתי שם הכי בנוח. ההודים אנשים מדהימים ובכלל לא היו צריכים את השפה בשביל לתקשר איתנו, ראו הכל בעיניים שלנו! אני בטוח אחזור לשם מתישהו בחיים. יש לי עוד המון מה לראות".
בקיצור, אני לא בטוחה שצריך שיש מה להוסיף, פשוט תראו את הסרט. ערוץ 10 החליט לשדר אותו מחר (יום שבת 13.8) בשעה 21:00. תכינו את הממחטות..שבת שלום!