אינדיאנה תום

מה שלומך בימים אלה?

בזמן כתיבת שורות אלו אני נמצא בקאזה, בירת ספיטי, אחרי מסע לוקאלים שארך כשבועיים. לפני שעה נפרדתי משותפתי למסע בחודש האחרון. קצת עצוב ובודד, אבל מחר יום חדש והרפתקה חדשה (:

 

"היה לי ברור שזה לא עניין חד פעמי"      צילום: אלה יהודאי

 

איך זה לחזור להודו?

לחזור להודו זה נהדר, כמובן. זו הפעם השלישית שלי בהודו, והפעם השניה שלי בצפון. מצד אחד המון דברים מוכרים, ומצד שני, כמו שכל מי שמטייל פה יודע – הודו תמיד מצליחה להפתיע.

 

אפשר להגיד שהודו היא היעד הראשון במסע שלך, למה בחרת דווקא בה להתחלה?

האמת… שמעט זמן לאחר שחזרתי מהמזרח בפעם האחרונה, מצאתי את עצמי יושב ומסמן נקודות על מפת הודו ומתכנן את הטיול הבא. המקומות אליהם הכי רציתי להגיע – קינור, ספיטי, רישיקש, מקורות הגנגס ועמק הפרחים- קבעו את התקופה בה אסע.

 

'פליזזז שיווה.. שתום יחזור לספיטי'      צילום: תום לנדאו

 

מה הביא אותך לבחור באורח החיים הזה?

שאלת השאלות. אני חושב שרוב מי שחווה טיול תרמילאי ארוך, בהודו או בכל מקום אחר, מגלה אורח חיים שונה באופן קיצוני משגרת החיים המערבית. פתאום אתה אדון לעצמך, לא צריך לקום לעבודה שאתה לא נהנה ממנה, כל הזמן פוגש אנשים חדשים, וגם נתקל בתרבויות ובצורות חיים שונות. זה פותח לך את הראש ומפתח אותך.

אבל מה… בשביל רוב האנשים זה 'טיול אחרי צבא', ופה זה נגמר. אחרי הטיול מתחילים 'החיים האמיתיים'.

אני חזרתי מחצי שנה בנפאל והודו, והיה לי ברור שזה לא עניין חד פעמי. למה שזה יהיה, אם זו הייתה התקופה הכי טובה בחיי עד כה? אז עבדתי קצת בהייטק, טסתי לעוד חצי שנה, וחזרתי שוב להייטק. ישבתי כל יום במשרד, ולמרות שנהנתי גם מסביבת העבודה, גם מהאנשים וגם מהעיסוק עצמו, חלק בי סבל כל יום. הבנתי שאני לא רוצה להעביר את ימיי מול המחשב בכתיבת קוד, ובטח שלא בתוך משרד.

אלו מחשבות שעוברות להרבה אנשים בראש, אני בטוח. אבל לא הייתי מסוגל להמשיך לחיות עם זה ככה. 

 

מהרג'ה תום      צילום: אפי לנדאו

 

בדיוק לפני כמה ימים סימנתי משפט בספר שאני קורא כרגע ("לאכול, להתפלל, לאהוב"): 'It's better to live your own destiny imperfectly than to live an imitation of somebody else's life with perfection'.

תמיד דגלתי בלחיות את החיים שלי כמו שמתאים לי, ולא כמו שמכתיבים לי. הרגע הזה היה המבחן האולטימטיבי לאידאולוגיה הזאת. אז אחרי לבטים רבים, ואחרי שחקרתי ונתקלתי בלא מעט אנשים שחיים ככה (בחלקם אתם נתקלים במהלך הטיול וחושבים לעצמכם 'אחחח… הוא חי את החלום!'), החלטתי לנסות את זה. לטייל. לנדוד. לפגוש אנשים ותרבויות. לכתוב. לצלם.

 

איך הגיבו בבית להחלטה שלך?

אני חושב שהתגובה הכוללת של החברים, המשפחה והחברים לעבודה הייתה די דומה: עצובים שאני עוזב, ושמחים בשבילי. וחלקם גם מקנאים, אבל בקטע טוב.

אם נדבר ספציפית על ההורים, אז אבא שלי בתור בודהיסט, קיבל זאת בשוויון נפש. שמח שאני הולך עם האמת שלי ועושה מה שטוב לי.

גם אמא שלי לקחה את זה ככה, אבל היה לה יותר קשה. אני מניח שהעובדה שבסוף הטיול הקודם חולצתי במסוק מאזור רעידת האדמה בנפאל לא הרגיעה אותה במיוחד. אבל בסופו של דבר גם היא מבינה ושמחה בשמחתי, עם כל הקושי.

 

"הודו תמיד מצליחה להפתיע"       צליום: תום לנדאו

 

רגע, הרעידה שהייתה בשנה שעברה בנפאל? איפה היית ומה קרה?

הייתי בשביל במהלך טרק באזור הלאנגטאנג, ביחד עם ידידה איראנית והפורטר שלנו. מה שקרה ממש פיזית זה שנשכבנו על הרצפה, והכל רעד, כמו בסרטים. היה גם רעש נורא חזק וראינו בהר ממול המון מפולות וענן אבק עצום. חזרנו לכפר הקרוב והיינו שם כשבוע ביחד עם עוד מס' תיירים, בהם שני רופאים. למזלנו היינו במקום בטוח- גם בזמן הרעידה וגם בכפר, אבל חווינו הרבה רעידות וראינו המון מפולות בשבוע הזה, עד שהגיע מסוק לחלץ אותנו. אם היינו יום או יומיים קדימה, או אפילו חמש דקות קדימה (אני יכול להצביע על צמתי החלטה שמנעו את התרחישים האלה), יכול להיות שמצבנו היה פחות טוב.

 

האם הרעידה לא טרפדה לך את הרצון לטייל?

באופן ראשוני, בהחלט. חזרתי הביתה כי זה הרגיש הדבר היחידי שהייתי מסוגל לעשות. אחרת, אני לא בטוח שהיה מגיע רגע בו הייתי רוצה להפסיק את הטיול ההוא.

 

אז איך זה השפיע עליך?

הייתי קצת בפוסט-טראומה כשחזרתי לארץ. קפצתי בבהלה מכל שולחן רועד ואפילו התעוררתי בלילה מס' פעמים במחשבה שיש רעידת אדמה. גם נשבעתי שלא אחזור יותר למעמקי ההימלאיה. אבל הזמן עבר, ואיתו הפוסט-טראומה, וכמובן שההחלטה בנוגע להימלאיה התהפכה.. האם זה השפיע עליי להגיע לאיפה שאני היום? קשה לי להגיד. אני לא חושב, לא רואה את ההשפעה של זה. נראה לי שהייתי מגיע לזה בכל מקרה.

 

"נשבעתי שלא אחזור יותר למעמקי ההימלאיה", ספיטי, 2016.      צילום: תום לנדאו

 

אפשר בכלל להתכונן לצורת חיים שכזאת?

כן. יש היבטים בהם אפשר להתכונן- אפשר להסדיר עניינים בירוקרטיים בארץ (ביטוח לאומי, בנק וכו'), אפשר להתכונן מבחינת ציוד (לי היה חשוב לטייל עם כמה שפחות משקל, וזה דרש הכנה ומחשבה), ואפשר להתכונן בעזרת מחקר והשראה- יש המון בלוגים וסיפורים של אנשים שחיים באופן דומה, ואני חושב שחשוב ללמוד איך אנשים עושים את זה. אבל! הכי חשוב זה להתכונן לכך שאי אפשר להתכונן לגמרי- זהו סגנון חיים הרפתקני ולא צפוי, וחשוב להרגיש בנוח עם זה ולהבין את זה מראש.

 

"נתקלתי בלא מעט אנשים שחיים ככה"    צלם: תום לנדאו

 

אין זמן מוגבל למסע שלך, איך זה מסתדר עם הוצאות?

שאלה שאני עדיין לא לגמרי יודע את התשובה אליה. מה שכן, קראתי וחקרתי הרבה בניסיון להבין איך אנשים עושים את זה. יש המון דרכים, ולכל אחד מתאים משהו שונה.

הכי הייתי רוצה לכלכל את עצמי בתור צלם, אבל בשלב הזה זה עוד חלום רחוק. אני יכול לתכנת תוך כדי טיול (יש לי לפטופ) ולעבוד תמורת מחייה (חוויה בפני עצמה, מעבר ליתרון הכלכלי). את הבלוג שלי אני כותב בעיקר כי אני נהנה לכתוב ולשתף את חוויותיי, אבל אני גם מקווה שהחשיפה תביא אליי הזדמנויות, כאלו שאני אפילו לא מסוגל לדמיין כרגע.

כמובן שאני מטייל בתקציב נמוך, ולזמן הקרוב יש לי חסכונות שיחזיקו אותי. אני מאמין בעצמי ובטוח שאצליח להסתדר. מה שבטוח, זה לא יהיה קל.

 

"חשוב להרגיש בנוח עם זה"       צילום: תום לנדאו

 

זה משהו שכל אחד יכול לעשות?

בעקרון כן. קודם כל צריך לרצות את זה. הרבה אנשים חושבים לעצמם שהיו רוצים לטייל כל החיים, אבל זה לא סגנון חיים פשוט בכלל, הוא טומן בחובו הרבה קשיים  – ניתוק (פיזי) מכל האנשים הקרובים לכם, סיכון כלכלי, חוסר ודאות.

אני חושב שמי שזה באמת מתאים לו בהחלט יכול לעשות זאת. יש לי נקודת פתיחה קצת קלה יותר עם חסכונות מההייטק והאפשרות לתכנת מכל מקום (למרות שאני לא ממש רוצה להגיע לזה), אבל זה משנה רק לטווח הקצר, ואפשר להסתדר גם בלי זה. שוב, קל זה לא. אבל שמעתי וקראתי מספיק סיפורים בשביל להבין שיש המון דרכים יצירתיות לחיות ככה. ישנם אפילו אנשים שחיים ללא כסף כלל.

תכל'ס, המכשול העיקרי הוא אתם.

 

 

מוזמנים לבקר בבלוג של תום בו הפוסטים באנגלית ובעברית. וגם בדף הפייסבוק שלו.