בית היתומים ברישיקש או דברים שאפשר לעשות ב “זמן חופשי”

על בית היתומים ברישיקש שמעתי לראשונה מתרמילאית מגרמניה שפגשתי בדרמסלה, היא סיפרה לי שהתנדבה שם מספר ימים, שאת בית היתומים מנהלת פרווטי מאנגליה ושזו חוויה ממלאת בצורה מפתיעה. לי היו כוונות אחרות לגמרי לגבי רישיקש, אני חשבתי להירשם אצל פריבי לקורס יוגה במשך שבועיים, לחזק מעט את השרירים, להרחיב את הנשימה ולהמשיך הלאה ליעד הבא. למרות זאת, החלטתי לבדוק את בית-היתומים, אחרי כחודש וחצי בהודו (ואחרי עשרה חודשים באסיה בכלל) שבהם התרוצצתי בהרים של זנסקאר ולאדאק, בעמקים של לאול ובבתי הקפה של מקלוד-גאנג’, רישיקש הציעה לי האטה בקצב. החלטתי לברר עם המשפחה בגסטהאוס, האם הם שמעו על המקום בלקסמן-ג’ולה. להפתעתי המשפחה לא רק שידעה שקיים מוסד שכזה אלא גם ידעה לכוון כיצד להגיע, "אתה הולך לבית של הישראלים ופונה ימינה, אז כשמגיע לדרך אתה פונה שוב ימינה אז דרך שדות האורז עד שרואה בית אדום.." 

 

עוד באותו אחר-הצהרים החלטתי לצאת ולמצוא את הבית, במרחק לא רב בשדות האורז שבעונה זו היו מוריקים להפליא, עמד בית גדול ואדום שממנו נשמעו קולות של ילדים. לבתי-יתומים ומקלטים יש אווירה ייחודית, ומכיוון שבעבר התנדבתי ועבדתי במקומות דומים בישראל משהו באווירה הרגיש מוכר. ניגשתי לברר האם נדרשים מתנדבים והילדים הבחינו בי מיד ושאלו למעשי, אני עניתי בחיוך שאני מחפש את פרווטי ולמשמע השם הם העלו חיוך בתשובה ולקחו אותי ביד ממש לראות את פני המנהלת.

 

רנטה מאיטליה ישבה על מיטה ומולה ילד הודי מטופח שכוויה מכוערת צרבה את ידו. רנטה התנצלה לרגע שאינה יכולה להקדיש לי מתשומת ליבה וחזרה לטפל בילד. היא ניקתה את הפצע, חטאה וחבשה אותו מחדש, ולבסוף הסתכלה בעיניו ואמרה שכל בסדר. הילד התרומם מהמיטה ורץ לשחק עם חבריו ורנטה התפנתה אלי, היא ספרה שפרווטי נסעה למספר שבועות והיא מנהלת בינתיים את בית היתומים. הדבר הראשון שאמרה הוא שהילדים נקשרים מאוד מהר ולכן לא מקובל לקחת מתנדבים סתם כך. זה שובר את ליבם שהמתנדבים עוזבים ואין סיבה לגרום להם צער מיותר נוסף, בסך הכל מדובר בילדים שהספיקו לעבור הרבה בחייהם הקצרים. חלקם הכירו את הוריהם וחלקם לא, חלקם ננטשו ברחובות של הרידוואר, חלקם הגיע מהכפרים שבסביבה וחלקם אף הגיע מנפאל שאינה רחוקה כל-כך מחלק זה של צפון הודו.

 

 

 

שאלתי לגבי סדר היום, הארוחות, הלימודים, כיצד הבית מתנהל? רנטה סיפרה שהילדים מתחלקים לשתי קבוצות, אלו שרק לומדים במקום ואלו שגרים במקום, ושהיא עושה כל שביכולתה שהאחרונה תקבל בית חם אמיתי. רנטה לקחה אותי לסיור קצר במתחם, היה שם מטבח שיתופי שהילדים מסייעים בו להכנת הארוחות, ביתנים בהם מתגוררות קבוצות קטנות של ילדים, מגרש משחקים וכיתות לימוד גילאיות מכיוון שבית היתומים מטפל בילדים מגיל גן עד סוף תיכון. לאחר מכן היא ליוותה אותי חזרה אל השער ואני אמרתי שאבוא שוב מחר בבוקר ואם יהיה לה צורך בי, אשאר כמה שצריך ואם לא, אולי יהיה צורך ביום אחר.

 

בבוקר למחרת רנטה קבלה את פני, לדעתי היא לא חשבה שאחזור, אבל מכיוון שכבר הגעתי היא הציעה שאשחק עם הילדים ב "פריי טיים". להפתעתי גיליתי שלכל הכיתות יש שיעור חופשי, כך שלמעשה השיעור החופשי התפרש על היום כולו. להפתעתי השניה גיליתי שהילדים אינם זקוקים לנוכחותי, הם קפצו, התרוצצו, עלו וירדו מהנדנדות והקרוסלות, טיפסו על הביתן והתגלשו חזרה לארגז החול וכל הזמן צעקו "פריי טיים". הילדים ההודים כמו ילדים ברוב העולם הם ילדים חברותיים להפליא, בקלות הם מוצאים את חבריהם, מחליפים בני-זוג במתקנים, מתחלקים לזוגות או שלישיות כרצונם ונפרדים בכדי לפגוש חברים נוספים.

 

מול ההמולה הגדולה של שאר הילדים הבחנתי שאחד הילדים משחק לבד בארגז החול וכמעט ולא נכנס לכיתה. הוא היה לבוש בגדים נקיים ושיערו מסודר אך כישורי השפה שלו היו חלשים וכך גם הכישורים החברתיים. באיטיות התקרבתי אל ארגז החול עד ששנינו חלקנו את אותו שטח משחק. רנטה ספרה לי שישנם מספר ילדים עם מוגבלויות בבית-היתומים ושרג’יב הוא אחד מהם. חשבתי לשחק מעט עמו וניסיתי לבנות גשר מחול באמצעות גליל גומי שהיה זרוק בחצר. רגי’ב התבונן בניסיונות הכושלים שלי להצליח ולהחזיק את החול עומד באוויר גם ללא הגליל, ואחרי שני ניסיונות נתתי לרג’יב את הגליל והוא ניסה את העניין בכוחות עצמו. מיד לאחר הניסיון הכושל הראשון הוא זרק את גליל הגומי וניגש להביא שלושה זרדים דקים. במיומנות של רב אמן הוא קיצץ את הזרדים כך שכולם היו באותו האורך, לאחר מכן הרים שני הרי חול קטנים והניח את הזרדים בניהם, לאחר שזה עמד הוא ציפה את הזרדים כך שהדבר נראה כעשוי מקשה אחת של חול. רג’יב התבונן בדבר רגע אחד נוסף ואז קרא לי ואמר בחיוך מלא, "ברידג’!", נשארתי פעור עיניים מול היצירה של רג’יב והוא כבר מצא לו משחק אחר בצדו השני של החצר.

 

 

פול ת’רו (סופר אמריקאי משנות ה-1970) כתב פעם שהעמים האסייתיים התגברו על המבוכה הכרוכה במגע פיזי בין בני-אדם בעוד שבמערב אנשים נרתעים מכל אדם שחודר ל "מרחב הפרטי" שלהם. הודו היא דוגמא נפלאה למגע פיזי אין סופי בין בני-אדם שמתקבל בביטחון ושקט פנימי. יותר מכך, לעיתים כל שצריך הוא את המגע הנכון בכדי לאפשר לדברים להתרחש.

 

לאחר מספר ימים שבהם באתי בכל בוקר לבית-היתומים לשחק עם הילדים בחצר, רנטה ביקשה ממני שאהיה מופקד על כיתה אחת למשך יום שלם. "המורה חולה ואנו חסרים בידים פנויות, אז קח לך את הכיתה הזו והם כבר יסבירו לך כל מה שצריך לדעת." כמובן שהסכמתי ואת ידי לקחה פינקי, ילדה בת תשע עם בעיות ראיה שהפכה למלווה צמודה למשך היום. בתוך שעה הפכה פינקי לחלק בלתי נפרד מהמרחב שלי, צמודה לכף היד שלי או לעיתים לרגל, פינקי הראתה לי את כל שאני צריך להכיר, לוח, גיר, כיסא קטן ואת שאר התלמידים והתלמידות בכיתה. הילדים ישבו כולם על מחצלת גדולה ולכל ילד וילדה הייתה כרית שטוחה וקן כתיבה עשוי עץ טיק כהה. הכיתה הייתה חשוכה מעט והאור הגיע מהשמש ששטפה בחוץ. על הקירות היו תלויים פוסטרים צבעוניים עם אותיות לטיניות ומספרים, ציורים של בעלי-חיים, פרחים וציפורים האופייניים להודו, מפה גיאופיסית גדולה של הינדוסטאן, מפה מדינית של המדינות המרכיבות את הרפובליקה וכמובן תמונותיהם של רמה וסיתה ושל שיווה ולקשמי. הכיתה כולה לא הייתה גדולה יותר משמונה מטרים רבועים ויחד עם זאת נדמה שהיה מקום לכולם, ואולי אפילו דווקא הצפיפות היא זו שהפכה את זמן הכיתה לנעים עוד יותר.

 

אחרי שבוע שבו הגעתי יום ביומו לבית היתומים, הגיע יום שישי. אחת המתנות הנפלאות שקיבלתי מהודו היא קרבה ליהדות ולכן הסברתי לרנטה שעלי לעזוב מוקדם יותר באותו היום ושאני עומד לנפוש את השבת בטיול לאחד המפלים שבאזור. רנטה קבלה את דברי בהבנה גדולה, "היה שבוע ארוך" היא אמרה ושנינו צחקנו, "אנחנו לוקחים חופש ביום ראשון" היא הוסיפה ואני עניתי שאם כך, בוודאי נתראה ביום שני.

 

הנוף סביב רישיקש הוא הררי מתון וצבוע בירוק עמוק, כשהעננים מאפשרים לראות. יחד עם חברים מהגסטהאוס יצאנו לטפס את המפל הגדול שמצדו הצפוני של הגנגה. הודו הפנימה ומפנימה את הפוטנציאל התיירותי הגדול שבה ומקומות רבים עברו כבר הכשרה "תיירותית", מדרגות אבן מסמנות את השביל הנכון לטיפוס, מעקות ברזל תומכות לעיתים ביורדים את המידרונים וכמובן אי-אפשר בלי דוכני צ’אי בכל כניסה לכל אתר. הלחות בחודשי הקיץ (אוגוסט בעיקר) מקשה על הטיפוס, אך בסוף גרם המדרגות ישנו מפל קריר וסביבו בריכת מים נעימה שהופכת את החוויה למהנה במיוחד. במהלך סוף השבוע הראשון הבנתי שאת קורס היוגה עלי לדחות לפעם אחרת ושאני עומד להמשיך ולפקוד את בית היתומים עד שאחליט שהגיע העת להמשיך הלאה. לשם שעשוע ועניין החלטתי להפיץ את השמועה בנוגע לאפשרות להתנדב במקום בין יושבי ה "ליטל בודהה" ובתי-הקפה האחרים.
כך, בין שיחה על עמידה על רגל אחת, סמוסות, כדורי שוקולד וצ’ילומים, הצעתי לחברים שיבואו להעביר את יומם בבית היתומים. לשמחתי רבים הסכימו ובכל יום חלקנו יחד חוויות משותפות. הילדים נדמה שכבר התרגלו לנוכחותי ולזרים שבאים לבקר בכל יום. אני משוכנע שהילדים נהנו מקרנבל הפרצופים השונים שעבר מול עיניהם ובעיקר אני משוכנע שהדבר עורר בהם סקרנות גדולה.
התרוצצות עם ילדים היא דבר מעייף ולקראת שעות הצהרים כשכל המתנדבים והמתנדבות היו יושבים מיוזעים לתפוס רגע של מנוחה, היינו מסתכלים אחד בשני ודבר אחד היה ברור, חייבים לקפוץ לגנגה לטבילה.

 

 

בסוף השבוע השני רנטה ביקשה ממני שאשגיח באחת הכיתות על התנהלותה של הכתבה חשובה באנגלית. את כניסתי לכיתה ליוו הילדים במבטי שימחה ובשאלה התמימה "פריי טיים?" ולמרות זאת ניגשנו כולנו להכתבה. הקראתי את רשימת המילים בבהירות רבה ככל שיכולתי והילדים בזמנם רשמו את המילים בדפי המבדק. אחרי רבע שעה כולם סיימו ורצו החוצה חוץ מאחת הילדות, "המורה, אתה חושב שאנציקלופדיה זה עם כ’?" היא שאלה בלחש. "קאנוול, אני לא יכול לעזור לך בהכתבה", אמרתי. הילדה התנערה בהפתעה, "מה פתאום לעזור? אני רק שאלתי מה דעתך" היא ענתה. "אהה, מובן, אם זו רק דעתי, אז אני חושב שאנציקלופדיה זה לא עם כ’", עניתי וקאנוול הקפיצה מיד את העפרון על הדף וכתבה את המילה. רגע אחד מאוחר יותר שמעתי עוד לחישה, "המורה, אתה חושב שרכבת זה עם ק’ ?…."

 

הזמן ברישיקש עובר באיטיות, שגרת היום בבית היתומים הייתה אומנם פעילה אך לא שונה בהרבה מזו של הבאבות הכתומים שעל הנהר. המשחקיות ההודית שבאה לידי ביטוי בהפסקות עם הילדים, הנימוס והעדינות שבאה לידי ביטוי בשיעורים בכיתה (אין מה להשוות כמובן לכיתה מקבילה בישראל), העניין והסקרנות הטבעית, כולם הפכו את השבועות ברישיקש לחוויה אוטנטית של קרבה אנושית בסיסית. במשך כשלושה שבועות הגעתי בכל                                 בוקר לבית היתומים ועבורי היה זה תרגול היוגה הנכון ביותר.

 

האם יש דרך טובה יותר להכיר מקום מאשר לפגוש בו את התושבים ולדבר עמם על אהבה, קרבה, נתינה? הזמן ההודי ברישיקש הוא זמן מצוין להתבוננות פנימה, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לפגוש את הילדי (ולא את הילדותי!) שבך.

 

 

בתום השבוע השלישי שמעתי על חברים שהתקבצו בוורנאסי השוכנת דרומה בהמשך הגנגה ועבורי הגיע הזמן להמשיך הלאה. כבר בבוקר למחרת ניגשתי לרנטה ואמרתי שאני חייב לעזוב. כהרגלה היא קבלה את דברי בחיוך כמו ציפתה שהמשפט הזה יגיע מתישהו. "יבואו עוד מתנדבים", אמרתי בחצי התנצלות וגם לכך רנטה חייכה כמי ששמעה את זה כבר יותר מפעם אחת. נפרדנו בלחיצת יד ואני המשכתי בכדי להיפרד מהילדים. פינקי וחבריה למדו היטב בכיתה ואני הצצתי בדלת לראות מי מהם נמצא. המורה שראתה אותי חייכה ומיד קראה "או, פרי טיים!" והילדים קפצו ורצו לשחק וגררו אותי אתם. המשכנו לשחק כשעה ארוכה בנדנדות ובמגלשה עד שנשמע פעמון ארוחת הצהרים והילדים החלו עוזבים את מגרש המשחקים.

 

"תבוא שוב מחר?" שאלה אותי פינקי, "לא, אני נוסע מחר, לא אוכל לבוא יותר", עניתי. פינקי עצרה רגע ואמרה "אוקיי, גוד-בי" והחלה לרוץ אל המטבחון. נזכרתי באזהרה של רנטה מלפני שלושה שבועות, הילדים נקשרים בקלות ואומנם כך, אך גם המבוגרים יכולים להיקשר בקלות וזו ברכה גדולה.

 

 

 

פרטים נוספים על Raman’s Garden (בית היתומים ברישיקש) ניתן למצוא באתר הבית שלהם http://www.friendsramanasgarden.org/ , שממנו לקוחות גם התמונות בכתבה זו.