כשמטיילים בעולם, המעבר בין מדינות מהווה חלק ניכר מהחוויה. הטיסות, התכנונים, ההגעה ליעד החדש והמפגש עם המקום. אבל מה קורה כאשר היעד הבא הוא אוסטרליה, אחרי שלושה חודשים שלמים בהודו? רייצ׳ל ברינק מרגשת בכתיבתה, לפניכם
כתבה: רייצ׳ל ברינק
ביום הראשון שלי בסידני, וידאתי עם כל מי שרק היה אפשר, שמי הברז היו ראויים לשתייה. האישור שכן מכל אחד היה מלווה במבט עקום ומבולבל, הרי למה שהמים לא יהיו נקיים? פה כבר הבנתי שייקח לי זמן באמת "לצאת מהודו".
כאשר הזמנתי המבורגר במסעדה מקומית, חוויתי רגע או שניים של הלם כשהפנמתי שהקציצה הייתה עשויה מבקר ולא מעוף או טלה. אפילו נגעלתי קצת- "מה יש לאוסטרלים האלו ולמה הם אוכלים פרה קדושה?", חשבתי לעצמי בתדהמה. גם באחד מבתי הקפה, חטפתי הלם כאשר קיבלתי קפוצ'ינו מקפה איטלקי משובח וחלב רותח, במקום מילק קופי חצי פושר וללא טעם. מי הזמין קפוצ'ינו בכלל?!
בעת הגעתי למלון שלי ללילה, אני זוכרת היטב את הרגע שבו חיפשתי את הבאקט למקלחת. לא היה שום באקט, אלה אמבטיה גדולה ומפנקת עם בועות סבון ונרות ריחניים. בעולם מקביל, אולי הייתי מתרגשת מהעניין. אבל לאחר שלושה חודשים של מקלחות מכלי צבע, חוויתי אכזבה קשה בנוגע למצב, והתגעגעתי רבות לדלי החביב והמוכר.
חשוב לציין שמסתבר שבאוסטרליה לא אומרים "נמסטה ג'י" בעת הכניסה לחנויות, מסעדות וקניונים, וממש (אבל ממש) לא מנדנדים את הראש מצד לצד. בנוסף, המילה "אצ'ה" לא מתקבלת כתחליף ל"הבנתי" בשיחה עם מקומיים. סביר להניח שבמקרה ותסטה מהנורמה, תקבל הפנייה לבית החולים המקומי, או שידווחו עליך למשטרה. אחד מהשנים.
באוטובוסים ציבוריים, להפתעתי הרבה, כל אחד יושב בשקט במושב שלו, וקם בנימוס לנוסעים העוברים במעבר. חיכיתי לרגע שבו אישה מבוגרת עם תרנגול מחמד תגיע ותשב עליי להמשך הנסיעה, אך הרגע אף פעם לא הגיע. בהחלט מוזר מאוד.
סידני היא עיר יקרה, בעיקר כשאתה רגיל להוציא שטרות מהארנק בלי לחשוב פעמיים. "מה זה עוד 100 רופי?", אתה רגיל לשאול את עצמך, תוך כדי הוצאת הכסף. מסתבר כשמדובר בדולרים אוסטרלים, ההשלכות על חשבון הבנק שלך הן מעט אחרות.
ועד כמה שחוף בונדי בסידני יפה ומהפנט, אני עדיין הולכת לאורכה בתקווה שאני אעצום עיניים וכשאפקח אותן אמצא את עצמי בחוף חמש באנדמן שוב, המקום שבו הייתי הכי מאושרת בעולם. או באום ביץ, מקום שלמדתי לאבד את עצמי ולמצוא את עצמי מחדש, בין הרחש של הגלים. אך גם כאן הרגע לא מגיע, וכשאני פוקחת עיניים אני עדיין עומדת שם על החול הצהבהב, מוקפת באוסטרלים שזופים משחקים רוגבי ורצים אל המים עם גלשנים.
"מה יש בכל זה?" אני חושבת לעצמי. "איך אני כאן ולא שם?" ליד בית האופרה, נופל לי האסימון שאושר הוא דבר המלווה בחופש, ופה באוסטרליה אני לא מרגישה חופשיה. הכל ברור, החוקים ידועים לכל, אתה תמיד תעמוד בצד השמאלי של המדרגות הנעות.
אני מתגעגעת לטירוף, לחוסר שליטה, לבלאגן שליווה אותי 7\24 לשלושה חודשים.
כל יום לקום ולא לדעת לאן אתה ממשיך, ואיך בכלל תגיע לשם כשתחליט? את מי תפגוש בדרך ומה הוא ילמד אותך, איפה תשב ותראה את השקיעה הבאה?
אני יושבת לי בחדר ושומעת אום מני פאדמה אום, עם דמעות בעיניים וצביטה בלב. השארתי את נשמתי במדינה הרועשת והמבולגנת ההיא, עמוק בטירוף שלה, קבורה בחיוכים של הילדים ההם שפגשתי בהמפי. הם שרו לי שירים כשהגעתי לפסגת ההר, מזגו לי צ'אי והחזיקו לי את היד. איפה הם היום? עם מי הם יושבים עכשיו?
הודו אהובתי, שום דבר לא מתעלה על גדולתך, על יופייך. לא חוף בונדי, לא גשר הנמל, לא בית האופרה. הייתי צריכה להתרחק ממך בשביל שוב להתקרב, להתגעגע, לדעת כמה אני מפסידה. אבל למזלי, את לא רחוקה מידי מכאן- טיסה מהירה לסינגפור, קונקשן קצר, טיסה למומבאי או לדלהי. מיין באזר או קולבה, אוטובוס לדרמסאללה או פאלולים. תוך 12 שעות אני יכולה כבר להגיע אליך, להיות איתך, לחבק אותך – כמו חברה מפעם. וכשאני אגיע, זה יהיה כאילו לא נפרדנו מעולם…את תקבלי אותי בזרועות פתוחות, עם חיוך וחצי דמעה. בדיוק כמו שאמא מקבלת את בתה הביתה בעת שובה.
הודו שלי, אוסטרליה מוסרת לך דש.