סיוון, 28, מתל אביב, משתפת אותנו בסיפור קצר שכתבה בהשראת הטיול הראשון שלה להודו שלמענו היא עזבה את החבר. המערכת בטוחה שלרוב הבנות הסיפור הזה יהיה מוכר.
בתוך מטוס תורכי/ סיון אברמוביץ’
בתוך מטוס תורכי, יושבת בחורה ישראלית. שק הדמעות שלה מלא והיא רוצה לבקש סליחה מאהבת חייה שהיא טסה עכשיו. והבחורה הזאת היא אני. לא יודעת למה אבל הרגשתי שעשיתי טעות כשעליתי על המטוס. מסביבי רק הודים, בחור צרפתי, דיילות אויר תורכיות עצבניות ואני. אין שום זכר לקיבוץ, לחדר האוכל ההומה, לבריכה שכרגע אמיר, ניצן ורותם נמצאים בה…ואין שום זכר לאהבת חיי. מטר של קללות רצות לי בראש עכשיו "מטומטמת, בוגדת, פחדנית! למה לעזוב את החבר שלך שאת כל כך אוהבת? מה כבר מושך אותך בהודו שאת חייבת לנסוע?!"
כריזה ראשונה לקראת המראה. אולי אני צריכה לרדת מהמטוס? רגע, שניה אני השארתי חבר בארץ והוא אוהב אותי ואני אותו. אז למה עליתי על המטוס? הכיסא שליידי עדיין ריק. אני תוהה מי יבוא לשבת ליידי. מי זה יהיה האדם שלו אספר במשך כל הטיסה על החבר שלי שאני עוזבת לטובת הודו? והאם הודו תדע לאהוב אותי כמו שהוא אוהב? והאם אני אוהב אותה יותר ממנו?
אילוסטרציה. צילום: ענת גזית
עוד בארץ ניסיתי לשכנע אותו שיבוא איתי. אבל הוא אוהב את חייו השלווים בקיבוץ. נוף ההימלאיה לא מרגש אותו יותר מנוף הכינרת. תחושת החופש של טיול מעולם לא הייתה חסרה לו. האהוב שלי, כמו ציפור דרור, מרגיש חופש בכל מקום בו הוא נמצא. "מה יש לי כבר לעשות בהודו"? היה שואל אותי, " סמים יש גם בארץ, נופים ראיתי כבר בדרום אמריקה ואני ממש לא אוהב חריף באוכל". ואני…עוד כשהייתי קטנה ושומעת את הסיפורים משם, רואה תמונות משם הרגשתי שאני צריכה להיות שם.
בריב הרציני הראשון שלנו הבנתי שאני חייבת לנסוע. אין לי ברירה. אני יודעת שנריב עוד הרבה פעמים ותמיד נשלים. כי הוא ואני זה לנצח. והוא לא רוצה לטייל בהודו ואני כן. אז אולי עכשיו, לסגור כרטיס, לפני ששוב פעם נשלים ואז אצטרך להיות איתו לתמיד. "תן לי את הזמן הזה" התחננתי "תן לי ותבוא איתי גם". את הזמן הוא הסכים את עצמו הוא לא. אני מפחדת שמישהו מאיתנו יתאהב מחדש בדברים חדשים. "לא אתאהב בך הודו" אני לוחשת לעצמי.
כריזה שנייה לקראת המראה. הכיסא שליידי עדיין ריק. אולי בכוונה? אולי המקום הזה שמור להודו ולא לאף אחד אחר. הלב שלי מתפוצץ. הדמעה הראשונה מתחילה לרדת לי על הלחי אבל לדיילת אוויר שעוברת בין הכיסאות זה ממש לא מזיז. בטח היא רגילה לראות בחורות עצובות. היא נראית לי עצובה בעצמה. אולי גם לה יש חבר באיסטנבול שבכל ערב הם נאלצים להיפרד לכמה ימים או רק ללילה. חבל שאני לא דיילת. אולי ככה הייתי רק טועמת מהעולם ולא עוזבת את אהובי להרבה זמן.
ואז הוא הגיע. ממהר, עצבני ומזיע. דיילת אויר אחרת מאיצה בו ללכת מהר כי הוא מעכב את הטיסה. כולם הסתכלו עליו ומבטם בשעון. לא הבנתי מה אומרים אבל יכולתי להישבע שמישהו סינן קללה עסיסית לעבר הבחור המאחר. בחור יפה, כנראה תורכי. זה לא אהוב ליבי שקיוויתי שיפתיע אותי ויעלה למטוס אלא זה הבחור שישב לידי כל הטיסה. זה שנגזר עליו לשמוע אותי, את הבחורה מישראל, בוכה כל הדרך על מי שהשאירה בישראל לטובת הודו. ואלי לטובת בחור תורכי, יפה ומאחר שבמהלך השעות הקרובות יספר לי למה הוא טס למקום ששואב אליו אנשים, גם כאלה שיש להם אהבה בבית.