הגעתי לשלב שחשבתי, ש...זהו, זה הסוף שלי, לא מסוגלת יותר לנשום. היו לי הזיות שאני מטפסת על הר מושלג, וכשאני מגיעה אל פסגתו, אני מפקידה את ליבי חזרה בידי בורא עולם.
הכול התחיל עוד ברישיקש, שם הכרתי את ירדן, קיבוצניקית מלאה באנרגיות קוסמיות. היא הכירה לי את עופר, שהפך להיות הגורו הבלתי מעורער שלנו והוא הכיר לנו את ענת ומיכל ידידות שלו מדראמסלה.
אחרי שחגגנו לעופר יום הולדת 34 בג'אם ספונטאני במסעדה, שלצערי שכחתי את שמה, החלטנו לנסוע לגנגוטרי ( Gangotri ) אל הגומוק ( Gaumukh ) הקרחון שממנו יוצא נהר הגנגס, יותר נכון עופר שכנע אותנו.
יצאנו לדרך בשש בבוקר, עופר כבר קבע עם איזה הודי רכוב על קטנוע שהוא יארגן לנו נהג, אבל הנהג הגיע רק בשמונה בבוקר עם עוד כמה הודים בבאגאז'.
אנחנו חשבנו שרק חמישתנו בג'יפ, ושאנחנו הולכות (או הולכים, אסור לשכוח את עופר), להתרווח לנו בג'יפ של שמונה, כמובן שהתבדינו.
בכל זאת (נו יש ברירה) עלינו על הג'יפ והתחלנו את המסע לעבר אוטארקאשי.
הדרך ההררית הייתה פשוט יפהפייה. צמחיה ירוקה עבותה לכל אורך הדרך, נוף פראי מטריף, כשנהר הגנגס שרוע למרגלות ההרים העצומים.
בהתחלה ירד עלינו גשם, מה שהיה קצת מפתיע לנוכח מזג האוויר החם שהיה כשיצאנו מרישיקש. עצרנו בדאבה ואכלנו מסאלה דוסה שהייתה די דלה לטעמי אך מלאה בשמן. הורדתי אותה במכה אחת, טוב הייתי רעבה. ירדן קנתה קצת ממתקים לדרך, תמיד היא מצוידת וקונה בשביל כולם.
אחרי שש שעות נסיעה ארוכות הגענו לאוטארקאשי, עיר המחוז האחרונה לפני העליה לגנגוטרי. אם חסר לכם כסף תחליפו אותו שם, עדיף להחליף ברישיקש, שם השער נמוך יותר.
החלפנו ג'יפ ונסענו לעבר איזור מיוער, שם נמצא המשרד בו ניתן להשיג אישור כניסה לגומוק(Gaumukh). אישור הכניסה ניתן ל – 150 איש בלבד ליום.
בעקבות הביקוש באותה תקופה (אוקטובר זה חודש אחד לפני סגירת האתר), קיבלנו אישור רק ליומיים אחרי, ז"א שאנחנו הולכים לבזבז יום בגנגוטרי, אבל לא נורא.
כדאי להסדיר את האישור במשרד באוטארקאשי כי בגנגוטרי זה הופך להיות בעייתי וסתם שורפים זמן יקר שם.
הדרך מאוטרקאשי לגנגוטרי מטריפה במיוחד, הנוף הירוק והפראי, שעוד לא התקלקל על ידי האדם המערבי, פשוט מדהים. וההרים כל-כך עצומים, היו כמה פעמים שממש חרדתי לגורלי.
עצרנו את הג'יפ בכמה נקודות תצפית מדהימות של הרים עצומים בגודלם, שגולשים אל תוך נהר הגנגה הענקי והשטוח כמו צלחת. כל תמונה גלויה ממש.
הנהג ההודי שהיה מאוד מקצועי יש לציין, הפחיד אותנו ממש, היו מקומות שחשבתי, זהו, זה הסוף שלי, אני נופלת לאחת התהומות הכי עמוקות שראיתי בחיי.
אבל זה לא קרה למזלי.
בסוף כשהחשיך לגמרי ולא הצלחנו להגיע לגנגוטרי, החלטנו לעצור בדארלי ( Dahrali ), כפר יפהפה על רכס הררי שמזכיר עיירת כורים מנומנמת, שמשום מה, רק גברים נמצאים בה.
היה קר, גם בבקתת העץ שהשכרנו היה קר אבל פחות, אבל שוב הנוף ההררי המושלג שנחשף לעיננו בבוקר למחרת היה שווה כל רגע. כבר חלמתי על עצמי יושבת במרפסת של בקתת העץ המשקיפה אל רכס ההרים המושלג, שותה לי איזה צ'אי הודי מהביל, סיגריה בצד אחד, בלוק כתיבה בצד שני…אחלה מקום לנקות את הראש, לנוח, לחלום ולכתוב.
קניתי שם כפפות וכובע מצמר גס (מהסוג המגרד), שנראו לי קצת משומשים, אך חיממו אותי היטב.
נסענו לגנגוטרי, כפר קטנטן על גדות הגנגס שגובהו 3040 מטר. הכפר משתרע לאורכו של רחוב אחד ארוך שבו מסעדות, דאבות וחנויות בגדים ומזכרות, ובסופו מקדש הינדי. יש גם אשראם בצידו השני של הגנגס, אבל לא טרחתי לבדוק אותו.
בבוקר חם ואפילו נשרפה לי הקרקפת מהשמש, אבל לקראת שלש בצהרים מתחיל להיות קר ובלילה מקפיא בטרוף.
כל מה שלבשתי, כולל שמיכת צמר שכרכתי על כתפי, כובע וכפפות לא הספיקו כדי לחמם אותי. רצתי מהר אל מתחת לפוך הכבד, שכמעט קבר אותי תחתיו, אבל לפחות התחממתי ואפילו הצלחתי להירדם קצת.
בבוקר שלמחרת, יצאנו סופסוף לטרק המיוחל. קודם כל הפקדנו את התיקים הכבדים שלנו באכסניה וסחבנו איתנו רק מה שצריך. ירדן חברתי סחבה תיק גדול פי שניים משלי עמוס לגמרי. ממש לא האמנתי כמה דברים היא סוחבת, רק בהמשך יתברר לי, כמה כל דבר שהיא לקחה, נחוץ.
בחורה ישראלית קירחת, שראתה אותנו יוצאים לדרך שאלה אותנו אם אפשר להצטרף אלינו עם חבר שלה בלי אישור כניסה. אמרנו לה שלא כדאי לה.
ובאמת בהמשך הדרך בכניסה לאתר עמדו שני פקידים הודים חמורי סבר, שבדקו את המסמכים והדרכונים שלנו ולקחו 150 רופי על זה.
הגומוק ( Gaumukh ) זהו קרחון לרגלי הרי ההימלאיה, שממנו בעצם מתחיל הגנגס. כמו רוב המקומות שקשורים לגנגס, הגומוק הוא אתר קדוש להינדים באשר הם.
ההליכה הייתה ארוכה ומייגעת, הנוף מדהים ביופיו, הפסגות המושלגות מתקרבות יותר ויותר, כשהגנגס נעשה צר יותר ושוצף קוצף לו שם מתחת.
הדרך לא הייתה קלה ולא הפסקתי לנדנד לתיירים והודים שהיו בדרך חזרה: "כמה זמן זה לגומוק? שאלתי כל-אחד שעבר על פני.
ירדן ענת ומיכל ביקשו ממני להרגיע, "מה זה עוזר אם את שואלת? ת'אמת הן צודקות, אבל לי זה נתן תקווה…
אני לא מטיילת באופן קבוע, למעשה, אני ממש אבל ממש לא בכושר. וממרומי גילי (35) הרגשתי שאם אני לא אראה את הסוף (מחנה בוז'ובאסה) באיזשהו שלב אתעלף.
המסלול עצמו לא היה קשה פיזי, הליכה ארוכה בכיוון אחד ללא עליות תלולות במיוחד.
מזג האוויר היה נעים מאוד ואפילו קצת חם, הבעיה הייתה האוויר הדליל (3700 מטר מעל הים) שהשפיע על ההתקדמות שלי, נאלצתי לעצור הרבה כדי להרגיע את הריאות שלי.
בתחילת הדרך ראינו זוג הודי שסוחב את הבן השמנמן שלהם לאורך המסלול, הבן שלהם רצה לנוח, אבל אביו היכה אותו כדי לדרבן אותו להמשיך ללכת.
כשהגענו ליער (משהו כמו שני שליש מהדרך) ראינו שוב את המשפחה ההודית האלימה הזאת, הבן ייבב כשאימו סחבה אותו, כשהיא צועקת עליו בכעס. היא בעצם ניסתה על ידי כך להמנע מנחת זרועו של האב.
זה עורר בי מחשבות לגבי הילדים ההודים האלה, שגם אם יש להם משפחה, שאיכשהוא דואגת לצרכיהם ומטפלת בהם, החיים שלהם עדיין לא קלים.
המשכנו ללכת, שאר החבורה עקפה אותי מזמן ואני התחלתי לאבד תקווה שאגיע למחנה בוז'ובאסה.
עופר וירדן הלכו מקדימה, לפי החישוב שלי 3 או 4 רכסים מלפני, אחריהם הלכו ענת ומיכל ואני קצת אחריהן.
בסוף הגעתי, קצת אחרי מיכל וענת שעזרו לי לכל אורך הדרך. זה היה מתיש בטירוף אבל כשראיתי את המחנה למרגלות ההרים ממש רצתי. האוויר החל להיות קריר בטירוף ונכנסתי לחדר האורחים של המקום כדי לנוח. חדר האורחים היה קטן, עם מפה של אזור אוטאראנצ'ל על דלת הכניסה.
ארבעה חברה ישראלים ישבו ליד השולחן וסיפרו שחזרו מטיול בטפובן (Tapovan). שזו פסגה גבוהה מעל הגומוק. משהו כמו 6 שעות הליכה תלולה וקשה מבוז'ובאסה. הסיפורים שלהם עצבנו את עופר (וגם אותי), הם לא באו לו טוב כל החבורה הזאת, הם קצת התנשאו עלינו הנאדים הנפוחים האלה, אז מה אם הייתם שם, יאללה תרגיעו. עופר יצא מהחדר והתחיל לעשן. אני סתם המשכתי לשבת ולחשוב מחשבות ריקות מתוכן, ההליכה הזאת בהחלט התישה אותי.
ירדן נכנסה בהתלהבות וצרחה לעברנו שנצא החוצה כי יורד שלג. יצאתי אחריה החוצה בהתרגשות יתרה, מזה זמן רב לא ראיתי שלג במו עיני.
פתיתים לבנים צימריים התחילו להתאסף לאיטם על האדמה הקשה.
רצתי מתחת לכיפת השמיים רק כדי לנסות לתפוס את אותם פתיתים טהורים שלא הצליחו להגיע לקרקע. ירדן לקחה את המצלמה שלי וצילמה אותי.
אחרי שההתלהבות ירדה קצת, הלכנו אני ענת וירדן לחמם את כפות רגלינו הקפואות עם עוד כמה הודים, שהדליקו אש בחדר שליד חדר האורחים. היה קרררר…
בוז'ובאסה זה בעצם מחנה צבאי, שבחודשי הקיץ הופך לאשראם בו נחים התיירים לפני המסע לגומוק/טפובן ואחריו. מספר בקתות בטון מפוזרות מסביב לחדר האוכל ועוד שלשה או ארבעה מחנות של אוהלים.
ההודים שמתחזקים את המחנה נשארים שם כל השנה גם בקור המקפיא של ינואר פברואר. אנשי ההרים, אני קוראת להם, עורם קשה וסדוק, שינייהם צהובות מסיגריות מה שלא מפריע להם לחייך כל הזמן ולהנות מכל רגע, כאילו הם נמצאים בנופש בפלמה דה מיורקה.
האתר, אגב, סגור למבקרים מנובמבר והלאה ונפתח שוב בסביבות מאי-יוני.
התשלום לחדרים (200 רופי) כולל גם ארוחות בוקר וערב צמחוניות למהדרין.
בשבע בערב הלכנו לאכול, ישבנו במבואה המשקיפה לעבר ההרים המושלגים, על המחצלות שסידרו לנו כבר קודם. נעליים חייבים להוריד למרות הקור המקפיא ששיתק לי את כף הרגל. המארחים שלנו חילקו צלחות מחומר שנראה לי כמו קש, וכוסות ממתכת.
באבא הודי בירך על הארוחה וההודים חזרו אחריו באדיקות. מולי ישבו זוג ההודים המתעללים עם ילד הכאפות השמנמן שלהם. הם היו קצת יותר רגועים לשם שינוי, אבל הבן שלהם נראה מבואס לאללה (טוב לפחות כאפות הוא כבר לא מקבל).
אחרי הברכה שלא הייתה ארוכה במיוחד, ההודים האדיבים, מילאו לנו את הצלחות בדאל, גרגרי חומוס עם משהו שנראה כמו כבד ובסוף התברר כסויה, וכמובן אורז וצ'פאטי. האוכל היה טעים ופיקנטי על גבול החריף בדיוק כמו שאני אוהבת, רוב האנשים שאכלו איתנו היו הודים אבל היו גם כמה קנדים וארופאים שכמעט נחנקו מהחריפות של האוכל.
החדר שקיבלנו היה בעצם מקלט (מתחת לאדמה), כוך טחוב, שלמרות שלא היו בו שום חלונות, עדיין היה קר כקרח.
נכנסתי מתחת לשמיכת הפוך הכבדה שלמרבה הפלא לא חיממה אותי בכלל (דווקא בגנגוטרי היא עשתה את העבודה יפה, מה קרה?).
ענת היפה זרקה עלי עוד שמיכה כבדה שקברה אותי אפילו עוד יותר (אני חושבת שכל שמיכה שם שוקלת לפחות 10 קילו).
עופר ש"נתקע" עם ארבע בנות בחדר התחיל להתלונן שזה מטריף אותו ויצא החוצה לעשן.
הצינה רק התגברה לקראת הלילה וההליכה לעבר השירותים האפלים הפכה להיות משימה מפחידה ולא נעימה. קודם צריך להדליק את הפנס אח"כ לקחת את נייר הטואלט, אח"כ צריך לחלוף על שאר שקי השינה, לנעול נעליים ביציאה מהחדר, לעלות במדרגות ולצאת, אח"כ למצוא שירותים קרובים פנויים, שזו שוב בעיה כי מתברר שהרבה הודים חשבו בדיוק כמוני בדיוק באותו זמן. חוץ מזה צריך להיזהר לא ליפול לתוך הבול קליעה שם, הריצפה יכולה להיות מאוד בוצית ומחליקה, ראו הוזהרתם. חזרתי לחדר הקר, והצלחתי אחרי מאמץ רב להכנס מתחת לשמיכות הכבדות.
עופר המסכן סבל מאיזה חיידק שהתיישב לו בקיבה ולא עוזב. גם לי היה ברישיקש איזה קלקול שלשמחתי עבר חלף לו אחרי שלשה ימים. יש כאלה שזה פשוט לא עובר, זה מתכון רע לסיום עגום של טיול שהיה אמור להיות נפלא. מילא ברישיקש אפשר לנוח, אבל במחנה בוז'ובאסה שליד הגומוק, לא בדיוק מקום מתאים להחלמה.
ירדן, ששכבה לידו, ניסתה להרגיע אותו, היא עשתה לו שיאצו או רייקי, לא בדיוק העמקתי בשיטה אבל הבנתי שזה לחיצות ונגיעות בכל מיני מקומות בגוף (תעשו את החשבון לבד). אבל, זה לא עזר, לדעתי הסבל שלו כבר עבר את השלב בו טיפולים אלטרנטיביים יכולים לעזור.
הוא גם סבל ממחלת גבהים ויצא כמה פעמים החוצה כדי לנשום, אבל השיעולים לא עזבו אותו והוא הקיא, בקיצור לא נעים בכלל.
אני מאידך, לא הצלחתי להרדם, מילא לא להרדם, לא הצלחתי לנשום בכלל, האויר היה נורא דליל, והחמצן בקושי הגיע לי למוח, מה שגרם לי לכאבי ראש חזקים ושיעולים בלתי פוסקים. השמיכות הכבדות לא ממש עזרו לי לנשום טוב והריאות היו על סף פיצוץ ממש.
אחרי שעות של סבל וכאבי ריאות בלתי פוסקים, הגעתי לשלב שחשבתי, ש…זהו, זה הסוף שלי, לא מסוגלת יותר לנשום. היו לי הזיות שאני מטפסת על הר מושלג, וכשאני מגיעה אל פסגתו, אני מפקידה את ליבי חזרה בידי בורא עולם.
לא זוכרת מתי אי פעם בחיי, שמחתי כל-כך שהבוקר הגיע. אבל זה היה היום. ממש רצתי החוצה לקדם את הבוקר בברכה.
ירדן ועופר כבר היו בחוץ, הם סיפרו איזה בדיחה, אבל אני לא יכולתי לצחוק, אפילו לחייך לא יכולתי, השפתיים שלי היו כל-כך סדוקות מהיובש שכל מתיחה שלא לצורך פשוט מכאיבה לי בטירוף. ירדן שבאה מצויידת בכל מה שצריך (ממתקים, בגדים, וגם ציוד רפואי) ושבניגוד לתיק המסכן שלי, שלה היה מלא עד אפס מקום, הביאה לי קרם לחות לשפתיים של ד"ר פישר שצינן לי את השפתיים הדואבות.
אכלתי ארוחת בוקר שכללה צ'אי טפל במיוחד ודייסת שיבולת שועל עתירה בסוכר. הכרחתי את עצמי לאכול עוד מנה של דייסה כי תכננו לטייל עד הצהריים ולא רציתי להיות רעבה, אחרי מנה וחצי, כמעט הקאתי והחלטתי לוותר.
אישה קנדית מבוגרת ציננה את התלהבותנו לקראת המסע לגומוק, היא כבר טיילה באותו אזור לפני 12 שנה וראתה איך הגומוק הצטמק בגודלו כמעט פי שלושה.
ההתחמממות הגלובאלית, רטנה האישה, עוד מעט נוכל לגדל בננות בקנדה, צחקה בציניות.
ההליכה לעבר הגומוק (3,890 מטר מעל הים) הייתה קלה יחסית, שעתיים בערך של מסלול מישורי בעיקר. השמש הייתה חזקה ושרפה לי את הקרקפת. חשוב לשים כובע במיוחד בגבהים כאלה שהקרינה כל-כך חזקה.
שרידי קרח עדיין הופיעו לאורך הדרך, שרידים מליל אמש שהיא קפוא ברמות טרום אפסיות.
כשהגענו לגומוק ראינו קרחון לא גדול במיוחד שממנו יוצא נהר הגנגס בקצף אדיר. הנהר הופך צר יותר ויותר ככל שמתקרבים למקורות שלו. בהתחלה קשה להאמין שמהמקום הצר הזה יוצא הגנגס הרחב שאותו רואים לכל אורך הדרך לרישיקש, אבל כן זה זה.
עלינו על הסלעים וירדנו שוב ושוב עד שהגענו הכי קרוב שאפשר לקרחון, האויר ליד הקרחון נעשה קריר יותר ויותר ולמרות שהשמש ממש יקדה מעלינו יכולנו להרגיש את הצינה מהקרח החשוף. מילאנו מים ממיימי הגנגס בבקבוקים שלנו, המיים שלמרות שלא נגעה בהם יד אדם, לא היו צלולים במיוחד והיה להם טעם מוזר אבל שתיתי אותם בלי לחשוב פעמיים. זהו עכשיו אני מבורכת. שתיתי את מי הגנגס ולא סתם מיים, גמעתי מהמקור שממנו יוצא הגנגס.
מעלינו המשיכה קבוצה של מטיילים לעבר פסגת הטפובן, לא קינאתי בהם, ריחמתי עליהם, הם הולכים לסבול הלילה שחבל על הזמן.
אנחנו, לעומת זאת, נחנו על חלוקי הנחל והשתזפנו בכיף במשך שעה בערך. הקשבנו לדברי החוכמה של עופר הגורו שלנו. שהיום אני לא זוכרת מהם דבר.
חזרנו משם בסביבות שתיים בצהריים, כל אחד בקצב שלו. אני תפסתי תאוצה עברתי במהירות את המסלול. הפתעתי את עצמי. אבל המסלול היה קל מאוד.
כשהגעתי לבוז'ובאסה התיישבתי בחוץ על כסא פלסטיק, לספוג קצת את הנוף ההררי המדהים הזה אל תוך נפשי, אל עצמותי. האוויר התחיל להיות קריר שוב.
שני הודים הניחו אלונקה מאולתרת לרגלי. יותר מאוחר בארוחת הערב יתברר לי שאלונקה זו אמורה הייתה לסחוב שתי גופות של אוסטרלים, שקפאו למוות לילה לפני כן. כמה מיותר יכול להיות המוות. כמה עצוב ועגום זה למות בסופת קור מקפיאה, חבר/ה שלך מת/ה קצת לפניך ואתה תקוע שם בפיסגה של איזה הר לא מוכר, במדינה זרה, בקור מקפיא שמשתק את עצמותיך, לבד עם מחשבותיך, לבד!!! לבדדדד!!!! אף אחד לא יכול לשמוע אותך חוץ מעצמך (ואם אתה מאמין, אולי גם אלוהים).
הלילה הזה עבר לי יותר טוב, כאבי הראש חלפו עברו להם והרגלתי את עצמי לנשום לאט ורגוע. ברגע שהצלחתי להאט את קצב נשימותי הצלחתי לישון.
עופר לעומת זאת המשיך לסבול וחיכה שהלילה ייגמר כבר ונלך למקום נמוך ורגוע יותר (רישיקש הנה אני מגיע).
בבוקר אכלנו שוב ארוחת בוקר, מספר הסועדים הצטמצם בהרבה ממה שהיה רק לפני יומיים שלושה.
אנשים כנראה ממהרים לעזוב את המקום כבר אחרי שראו את הגומוק ולא נשארים שתי לילות כמונו. אני דווקא שמחה שעשינו את המסלול בניחותא ולא בטירוף על מנת להספיק למרות שסבלתי בלילות האחרונים.
בדרך חזרה לגנגוטרי, כבר התחלתי לחלום על המיטה המסודרת והמקלחת החמה שאעשה (כבר שלשה ימים לא התקלחתי, רבאק זה קשה) ולא רק אני.
הירידה מבוז'ובאסה היתה מהירה לעין שיעור, הגענו בצהריים לגנגוטרי, אכלנו קצת, ואז נסענו לאוטארקאשי. האוויר הלך והתחמם לו לאיטו וההרגשה כבר יותר רגועה ואפילו התחלנו לשיר…אטצ'ה אטצ'ה אטצ'ה…