איך הקורונה הכניסה אור ופרנסה לחייו של תום שוורץ? אשר יחד עם חברו טל לזר הקימו את ״ג׳ירה״ - עסק למשלוחי אוכל הודי, שהוקם בעקבות משבר הקורונה ונראה שמרוב שהם עושים עבודה מעולה וטעימה – הטלפון לא נותן להם רגע של מנוחה וההזמנות לא מפסיקות להגיע. איך הולך להם כל כך טוב בתוך כל התקופה הזאת? ״דווקא כעת, בלב משבר שגובה את מחירו הרב מעולם האוכל והמסעדנות, החזון רוקם עור וגידים בצורתו המפתיעה ביותר״
כתיבה: תום שוורץ | עריכה: סיגל קריב
המשבר הבריאותי שאנו עדים ושותפים לו בעת הזו הוא הקרקע ללידתה של "ג'ירה", העסק שלי ושל שותפי טל לזר למשלוחי האוכל ההודי בירושלים. עברה יותר משנה מאז ששבתי ממסע בן שנה וחצי בגולת המזרח, ונראה שליבי מסרב להתיישב חזרה בארץ הולדתו. החזון של מקום שמביא את בשורותיה של הודו לירושלים, הרגיש כמו ניצוץ של תקווה מהולה בחולמנות של ימים ראשונים של חזרה לארץ. אך דווקא כעת, בלב משבר שגובה את מחירו הרב מעולם האוכל והמסעדנות, החזון רוקם עור וגידים בצורתו המפתיעה ביותר.
לפני כשלושה חודשים עזבתי את עולם המטבח והמזון, בידיעה ברורה שמקומי אינו שם. עברתי דרך לא קצרה של השתפשפות – בחיתוכים, טיגונים, מחבתות, סירים, סרוויסים, צעקות, לחץ ואלכוהול. הייתה אמונה אמיתית בהתעלות, ביכולת לברוא ניסים, גם בליבו של עולם שסובב סביב הנהנתנות והחומר. אך התברר לי שלא. הרומנטיקה של עולם האוכל חדלה מלנהל שיח עם עולמי הפנימי.
ידעתי שהודו היא היחידה שאפשר להאשים. האוכל כבר לא היה צינור ליצרים ורגשות, הוא היווה כלי להזנה בלבד. אם רוב המטיילים מוצאים את עצמם משילים משקל בהודו, אצלי התהליך היה הפוך. החודשים של החזרה לארץ מוססו את האהבה שלי לאוכל והשלתי קילוגרמים רבים. קיללתי את הודו בכל ליבי, את הפער בין מי שהייתי למה שנהפכתי, את חוסר היכולת לגשר בין הפער הזה. יצאתי לדרך חדשה, השארתי את האוכל מאחור, בתקווה שאולי יום אחד תשוב אהבתי לאוכל באיזושהי צורה.
"הודו היא היחידה שאפשר להאשים" בתמונה תום שוורץ, בהודו
התחלתי לעבוד במאפייה קטנה בליבה של ירושלים. הבצק לא היה אוכל, הוא היה חומר, והתענגתי מהעיסוק בו. הקצב של משמרות הלילה התאים לי. מכונות הלישה, התנורים, ובעיקר טהרת הקמח, חומר היסוד של התרבות היהודית, החומר שמזין נפשות בקביעות ואמינות. הקור הירושלמי והפסקות הסיגריה ברחובות השוממים של אישון הלילה, ציננו את הנשמה שלי והביאו לי את הקרקע שהתגעגעתי אליה כל כך. במקביל, נשאבתי לעולם הצילום, תיעוד ועיבוד המתרחש סביבי. הפרנסה הייתה דלה, הנתינה שלי גדולה, אך התמדתי בעיוורון החשיכה, בתקווה שדברים יתחברו לכדי יצירה עם משמעות עבורי.
במוצאי שבת, 10 שעות לפני תחילת הפקת הסרט שעמלתי עליו חודשים רבים, ירדו גזירות סגר הקורונה. ההפקה התבטלה, כל הרחובות נסגרו, וצומצמו המשמרות שלי במאפייה. הימים הראשונים שחלפו, השרו בי רגיעה ושמחה לא צפויה. אולי הסיבה שלא הצלחתי למלא את הגוף שלי במזון, היה בגלל המקום שמשקלי העופרת הכבדים של עצב וספקנות תפסו בחלל ביטני. מישהו הטיל את ידו על הכפתור האדום, ולא ידעתי מי זה היה ומה הסיבה בדיוק, אך הרגשתי מיד שזה היה נחוץ, אם לא לאנושות כולה אז לפחות לי באופן האישי ביותר. גלגלי השיניים נעו במהירות בראשי, ידיי היו שרויים בחוסר נחת וגעגוע לחומר. לא היה חזון גדול, רק רצון ליצור, לעשות משהו שהוא שלי.
התחלתי לקפל סומוסות במטבח של הדירה השכורה שלי, מטגן אותם ומציף את כל הבניין בריחות של הודו ואדי שמן. תחילה חילקתי את האוכל לקרוביי וידידי, ואט אט התחלתי למכור לקהילת השכונה. התגובות והביקוש היכו בי. לא עמדתי בעומס ההכנות. הכיור כבר היה עמוס בכלים צבועים בכורכום והרצפה בשאריות בצק וקמח. התרוצצתי ברחבי העיר עם מנות לחלוקה ועם כל האושר שבדבר, נותרתי מותש והלום.
.JPG)
״התגובות והביקוש היכו בי״
האוכל ההודי מעולם לא היה עבורי האוכל הכי טעים בעולם, אך ללא ספק הוא האוכל שריגש אותי יותר מכל. מאחורי כל מנה, עמד סיפור, מסורת, היסטוריה ותרבות. חפרתי בספרי הבישול ללמוד ולגלות עוד, לשחזר את ההינדי שאבדה לה עם השיבה ארצה. התחלתי להבין שהמשמעות של אוכל הודי בימי הקורונה הוא עמוק יותר משחשבתי מלכתחילה. האוכל ההודי הזה יכול להזין אנשים מסוגים שונים ובאופנים שונים. הוא יכול להיות הנחמה של בחור צעיר שחזר בעל כורחו מהודו להסגר בארץ, הזיכרון של הייטקיסט בן 40 שכבר שכח שלפני 17 שנה היה לו שיער ארוך ורויאל אנפילד. האוכל ההודי הוא הסיפורים הרומנטיים של כור היתוך של תרבויות, תבלינים וצבעים, של זיכרון ושכחה. האוכל ההודי הוא השימוש בקיים, ומיצויו עד הסוף. האוכל ההודי הוא הנכון והבריא, עם התבלינים שמחממים ומקררים, עם הטכניקות המסתוריות והמרגשות שלא תמיד ניתן לפרשן על דרך השכל. אך מעבר לכל, האוכל ההודי הוא הצינור שלי להודו עצמה, שורשה של היצירה והנתינה שלי.
.jpg)
ידעתי שאני לא יכול לעשות את הדבר הזה לבד, ובעיקר שאני לא רוצה. גייסתי לחיכי את טל לזר, חבר יקר מעולמות המטבח, שהצירוף אליו הוליד סינרגיזם לא מתוכנן או צפוי. שכרנו מטבח במרכז העיר, והתחלנו בשגרת חיים של דאהבה הודית של ממש- הכנות, בישולים ומשלוחים. כל יום מוליד מתכונים חדשים ולקוחות נוספים, ואט אט משפחת "ג'ירה" מתרחבת לה.
״סינרגיזם לא מתוכנן״. תום וטל עושים אוכל הודי טוב
אומרים שהעולם משתגע, מבחינתי זו אולי התקופה הכי שפויה בחיי. היא מפעילה אצלי את הליבות של המנוע הפנימי, ומאפשרת לאהוב בתנאים שלי.
מוזמנים להזמין באהבה –
"ג'ירה- אוכל הודי בירושלים", הלני המלכה 5, פתוחים א-ה 12:00-21:00, 0506225283
