בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר על מטיילים שיוצאים לחקור את העולם ולא חוזרים. לאחרונה נפתחה קבוצת תמיכה חדשה לאחים ואחיות שאיבדו את היקר להם מכל. אנחנו מביאים לכם את סיפורו של אביב ברומברג שנהרג בדרום אמריקה ואת המסע המופלא שעברה אחותו עד להקמתו של מעגל התמיכה הייחודי
אביב ברומברג היה עוד משתחרר טרי שחיכה לצאת ולחוות את העולם. מותיר אחריו זוג הורים מחנכים, אח ואחות, הוא ארז את המוצ׳ילה שלו בהתרגשות ויצא לטיול הגדול של החיים שלו, מבלי לדעת שזהו מסע שממנו לא ישוב.
דרום אמריקה טמנה בחובה בדיוק את מה שציפה לו: נופים מרהיבים, אנשים מעניינים, תרבות מרתקת ואתגר פיזי, שכן אביב היה ידוע בחיבתו לספורט אתגרי, טיפוס קירות וטיולים. בין הטרקים המרובים שיצא אליהם, היה את טרק ה״וואי וואש״, מסע טיפוס של שמונה ימים שמסתיים בפסגות הגבוהות של הרי ההינדו. במהלך היום השמיני אביב הרגיש ברע והוא אף איבד את הכרתו ולמרות כל מאמצי ההחייאה בשטח, הוכרז מותו.
ידיעת פטירתו הפתאומית הותירה את המשפחה המומה ומוכת יגון. זכרונו של אביב החייכן שהאיר את כל חדר אליו נכנס ממשיך להאיב על האושר.
אביב בטיפוס על קרחון
את מעגל התמיכה לאחים ואחיות של מטיילים שלא שבו מהטיול ייסדו חברותיה של שיר, חן ודניאל, אחותו של אביב, בסיוע אנשי מקצוע על מנת להתמודד עם השכול והעצב. התהליך להקמת קבוצת התמיכה לא הייתה קלה וידעה עליות ומורדות. כל התעסקות בהנצחה ובהתמודדות עם אובדן היא חיטוט תמידי בפצע פתוח שלעולם לא יגליד. שיר מספרת כי הקמת הקבוצה הייתה מבוססת על שימוש ברשתות חברתיות ודרשה מהפכי נפש רבים. אך מטרתה של הקבוצה, להפגיש אחים ואחיות השותפים לכאב, נותרה במרכז.
לתהליך הקמת הקבוצה הצטרף בן הופמן שאיבד את אחיו, גיל הופמן, בטיול הגדול בבוליביה "מאז מותו של אחי גיל חלפו 8 שנים, אך קסמו לא פג. בשנים שחלפו מאז שנהרג, הוספנו להכיר אותו מתמונות, מחוויות ומחבריו הרבים. "ההכרות" המיוחדת והשונה הזו, מאז מותו אמנם מדגישה את ייחודו ואת עומקו, אך בעיקר, מעצימה את חסרונו. בשנה הראשונה כל מחשבה נפתחה ב"לא". לא ניפגש, לא תשוב, לא נדבר, לא נתחבק, לא תופיע עוד עם המבט האירוני ועם חוש ההומור. לא אפגוש יותר בחיוך החם והתיאבון הבריא. לא יתקיים עוד הצירוף הנדיר שהיה טמון רק בך, של הנחישות והעדינות, של נהנתנות ורגישות. אחרי מותו, היות ובחורים צעירים לא משאירים אחריהם צוואה, החלטנו במשפחה לכתוב אותה עבורו. שלוש בקשות נכתבו בה בשמו: תחוו, תהיו מאושרים ותזכרו. לקול צוואתו של גיל המשכנו לחלום, והלב התאחה״
היום, 8 שנים אחרי, הצחוק שב למלא את בית משפחת הופמן. שאון החיים יצר שני ערוצים מקבילים המקיימים דיסוננס עז, האחד הוא החיים בצל האובדן של הבן, האח והשני הוא החיים שנמשכים: משפחה, ילדים, קריירה, הגשמה, אהבה, אתגרים וחלומות.
בן מוסיף כי ״דווקא התחושה שהלב שנשבר יכול להתאחות, לחלום ולצחוק חיברה אותי לקבוצה הייחודית והטראגית הזו. מצפה שביחד, נבכה את מותם ונשמח את חייהם, נחזק ונשאב כוח איש מרעהו"
אביב במאצ׳ו פיצ׳ו
הקבוצה החלה בפעילותה וחבריה נפגשים אחת לשבועיים. היא כוללת גרעין של אחים ואחיות שהסכימו לקחת חלק בפעילות ולקבל את החיזוק והעזרה מכוח הקבוצה. כל אח או אחות נוספים שיצטרפו לקבוצה יתרמו ליציבותה והמשכיותה של הפעילות שתסייע לאנשים שאיבדו את החשוב להם מכל להמשיך בחייהם.
מייסדי הקבוצה מקווים שהיא תהפוך לעוגן ואי של שפיות בהתמודדות מול האובדן ושהמפגש עם אנשים שחווים ועוברים את אותו הדבר, יצליחו להכיל את הרגשות ולהציע כלים שיסייעו בהחלמה.
לאור ההצלחה של הקבוצה, מייסדי הקבוצה שוקדים על פתיחת קבוצת תמיכה גם להורים שאיבדו את ילדיהם במהלך הטיול.
בהזדמנות זו שיר מבקשת לפנות בפנייה אישית אל כל התרמילאים אי שם ולהזכיר לכם שבדרך לטיול הגדול: תמשיכו לטייל, להכיר עולם ולצבור חוויות ותמיד תזכרו לשמור על עצמכם. ואל תשכחו, המשפחות שלכם מחכות לכם שתחזרו בריאים ושלמים.
מכירים אנשים שמתמודדים עם אובדן של אח או אחות בטיול שלהם? הזמינו אותם לפנות אל הקבוצה ולמצוא אוזן קשבת: travelersiblings@gmail.com
.