הודו- חלק ממני
השבוע פיתחתי תמונות מהמסע שלי בהודו.
רצון וצורך גרמו לי להפוך את הזיכרונות, למוחשיים, עד כמה שאפשר
כדי שמתי שרק אחשוק אוכל לפתוח את האלבום ולשקוע לתוך העולם הקסום.
נרגשת כמו ילד קטן עם פרפרים בבטן כמו אהבה גדולה
התיישבתי והסתכלתי, תמונה תמונה לאט לאט שנטי שנטי
תוך כדי מציפים ועולים זכרונות אין ספור ודמעות
הציבעוניות, ההודים, החום, ההינדית, הכנסת האורחים, הנוף, החדירה לפרטיות- שלמדתי באיזשהו שלב ואופן לאהוב, המשפחתיות, הצ’אי, הדת, הרצון לעזור, המרחבים האין סופיים, העיניים אווו העיניים, השלג, החיוך, הפשטות, כמויות המים, הלבוש, הירוק, הכבוד, האוכל, בול הפגיעה, הבית, המדבר, השוק, הילדים, ההרים, הרעבים, הרכבת
האושר.
אני לא הראשונה ובטוח גם לא האחרונה- יש משהו בהודו- משהו אחר ומיוחד, עוצמות ותחושות שלא חוויתי לפני, משהו דואג ומקבל, אוהב ונותן, משהו שומר, משהו טוב ורגוע, יש זמן וחופש, משהו מסופק ומסתפק, מין חיוך תמידי, אושר פנימי, פשוט
מחכה לתלות את התמונות על קירותיי, שיעטפו ויחבקו
הודו נוגעת, עמוק בפנים
משאירה חותם, זיכרון מתוק והיא שם, תמיד
אל הפרק הקודם ביומן של דפנה – דרמסאללה here i come!!!