הודו על אופנוע

מה אני אגיד – לטייל עם אופנוע בהודו זו חוויה אחרת לגמרי! הכבישים, הנופים, הכפרים, האנשים, התקלות וההפתעות עושים את הטיול למשהו שונה ומיוחד.
אני לא מומחית אבל אחרי חודש וחצי עם אופנוע בכבישי הודו אני בהחלט יכולה לתת כמה טיפים ולחלוק חוויות.

 

מהרגע שהגעתי להודו מצאתי את עצמי על אופנוע. הבחור שטיילתי איתו – סהר, שכר אופנוע בכל הזדמנות ומי שהיה שהודו יודע שכל הזמן יש הזדמנות. לאט לאט התחלנו להשתעשע במחשבה של לקנות אופנוע. כמובן שהיו חששות ופחדים וחצאי צחוק אבל בסוף זה קרה. ירדנו מהסליפר בפושקאר ומולנו היה מוסך לאופנועי הנפילד. במקרה עמד שם אופנוע אחד למכירה שמוקש, המוסכניק ההודי, הסכים להשכיר לנו אותו לכמה ימים כדי שנבדוק אם אנחנו רוצים לקנות. באותו הרגע כבר הבנתי – אני מפושקאר יוצאת על אופנוע. אחרי התלבטויות ארוכות והתייעצות עם כל מיני אנשים החלטנו ללכת על זה וקנינו את האופנוע. האופנוע שלנו שקיבל את השם מוקש על שם המוסכניק היה בן 5 (שנת 2003), ובמצב חדש לגמרי. קנינו אותו במחיר של 730 $, שזה מחיר יחסית זול לאופנוע כזה. אופנוע הנפילד 350 בשנים 96-2000 אמור לעלות בערך 500 $, קחו בחשבון שתצטרכו להיכנס איתו למוסך לכמה ימים טובים ולהשקיע עוד 100 $ על תיקונים ושיפוצים. חבר טוב קנה אופנוע שנת 81 מבחור בריטי משוגע שפירק את האופנוע ושיפץ אותו בצורה מדהימה ב-550 $ והיה לו אופנוע חלומות (מושב קפיצים, משענת רחבה, מנשאים מותאמים לתרמיל, גלגל אחורי רחב – למי שמבין..) – בעצם – הכל תלוי במזל.

אחרי כמה ימים במוסך שלמדנו לפרק ולהרכיב את האופנוע, קנינו קסדות, אטלס מפות כבישים  וכלים והחלטנו לנסוע לג’איסלמר.

 *חלקי חילוף וכלים –  אל תצאו לנסיעה בלי שיש לכם כבל קלאץ וכבל ברקס למקרה הצורך, מפתח 10 תמיד עוזר ובכלל עם האופנוע תקבלו כל מיני כלי עבודה. הם לא שימושיים במיוחד ואני ממליצה להביא מהארץ פלייר טוב וג’אבקה טובה – כי לא תמצאו שם!

 *קסדות – החוק ההודי מחייב רק את הרוכב לחבוש קסדה וגם זה קורה רק בערים הגדולות, בכל אופן הקסדות בהודו מתחלקות ל-2: קסדות חרא, וקסדות פחות חרא. אין קסדות טובות! בטח ראיתם הודים נוסעים עם משהו שדומה לקסדת רכיבה על סוסים במקרה הטוב. אם אתם רוצים להיות בטוחים אני ממליצה להביא קסדות מהארץ. הקסדה הכי טובה שמצאתי עלתה לי 900 רופי, קסדה פשוטה עולה בסביבות 250-300 רופי.

ביום הרכיבה הראשון לקח לנו שעה בערך להנדס את התיקים על המנשאים (חשוב להצטייד בגומיות וחבלים). משום מה חשבנו שאם אנחנו לא סוחבים את התרמיל על הגב אפשר להעמיס עליו כל מיני דברים. מהר מאד גילינו שזאת טעות חמורה וצמצמנו את התיקים למינימום משקל. בכלל, מי שחושב לקנות אופנוע בזוג שייקח בחשבון ששני אנשים זה בערך 130 קילו וכל תיק שוקל עוד 15 קילו ככה שבסיבובים ובעליות המשקל הזה לא כל כך עוזר.  אחרי כמה שעות נסיעה הבנו שטעינו בדרך, חזרנו אחורה וכולל הטעות רכבנו מרחק של 285 ק"מ (כולל הטעות) עד ג’ודפור. חשוב לי להגיד שהכבישים במדינת רג’אסטן הם האיכותיים ביותר בהודו והדרך היא מישורית, ככה שאפשר לרכב מרחקים ארוכים כל יום. המרחק שעושים כל יום מאד תלוי במצב הדרך. אחרי ג’ודפור המשכנו לג’איסלמר (עוד 275 ק"מ), נשארנו שם כמה ימים ובגלל החום עלינו צפונה. מג’איסלמר לביקנר (334 ק"מ) ומביקנר לאבוהר (abohar), עיר קטנה במדינת פאנג’אב (270 ק"מ), משם לפאטיאלה, עיר עשירה מאד במדינת פאנג’אב (220 ק"מ) ואז ליעד הסופי – רישיקש (עוד 260 ק"מ). כמובן שעצרנו בכל מקום, טיילנו ומשכנו את זה בערך 3 שבועות.

אז כמה עצות לדרכים – כמה חוקים הודים לנסיעה בכבישים –

כלי הרכב הגדול יותר – עובר ראשון.

הנסיעה היא מצד שמאל של הכביש אבל החוק הלא כתוב אומר שאיפה שיש מקום – נוסעים, גם אם מדובר במשאית שנוסעת נגד כיוון התנועה במטרה לעקוף משאית אחרת ובמקרה לא ראתה שאתם נוסעים שם (קרה לנו – ניצלנו בנס!).

 

בירידות, המנוע מכובה. לא להאמין איך ההודים נוסעים בירידות של ההרים עם ג’יפ או ריקשה מדורדרת במשך שעה ואפילו יותר.

 

אחד הטריקים שלמדנו זה להתקין צופר של משאית על האופנוע. ההודים צופרים כל הזמן, גם כצריך וגם כשלא, וזה חשוב במיוחד בסיבובים. בגלל החוק שמי שיותר גדול עובר ראשון, היה לנו צופר של משאית ואז בסיבובים ג’יפים ואוטובוסים האטו לפני הסיבוב ונזהרו יותר כי חשבו שמשאית עומדת לבוא מולם. צופר איכותי עולה בסביבות 400 רופי והוא בהחלט שווה את ההשקעה.

 

נהגי משאיות ואוטובוסים מסמנים שאפשר לעקוף אותם עם איתות. תאמינו לי שלקח לנו הרבה זמן עד שעלינו על זה.

 

בימי נסיעה ארוכים עשינו עצירה של רבע שעה כל שעה. גם כדי לנוח ולתת לגב להתיישר קצת וגם כדי שהאופנוע ינוח. תמיד יש איפה לעצור ותמיד יש דאבות שמציעות צ’אי, דאל או טאלי. בכפרים שבדרך כלל לא מגיעים אליהם תיירים מאד שמחו לראות אותנו, התאספו סביבנו ואירחו אותנו בצורה הכי טובה שיש, למרות שבסופו של דבר זה קצת מציק ש-40 הודים עומדים סביבך בזמן שאתה שותה מים.

מיותר לציין שאין מצב לנהוג בחושך! גם אם מדובר בנהג הכי מקצוען בעולם, תעשו לעצמכם טובה ותתכננו את הנסיעה ככה שבערך בשעה 16:30-17:00 כבר תגיעו לעיר שאפשר לישון בה. אנחנו העדפנו לישון דווקא בערים גדולות בגלל שהמלונות יותר איכותיים. אני יכולה לספר שקרו לנו כמה וכמה מקרים שהגענו לבתי מלון יקרים יחסית וקיבלנו חדרים במחירים נמוכים במיוחד כי היינו תיירים. פעם אחת אפילו הזמינו אותנו למסיבה שנערכה במלון והפכנו להיות מסמרי הערב.

בכל עיר אפשר למצוא מוסך וגם אם קורה משהו בדרך תמיד אפשר למצוא בעל מקצוע בסביבה שיתן פתרון זמני עד שתגיעו למוסך הקרוב (לדוגמה – רתך). במקרה הכי גרוע מעלים את האופנוע על טאטא (משאית) ונוסעים איתה עד למוסך. בכל מצב לא תהיו לבד. אנחנו היינו במדבר באמצע שומקום וכשעצרנו לסדר משהו קפצו עלינו 2 הודים עם ארגז כלים (כלים שלא שווים כלום).

 

מבחינת ביגוד אני ממליצה להביא מעיל רוח שמאד עוזר בנסיעות במקומות קרים וכמובן פליז מתחת, מי שיודע מהארץ שהוא הולך לקנות אופנוע בהודו כדאי להביא כפפות רכיבה איכותיות כי לא תמצאו שם משהו ברמה.

 

קחו בחשבון לטייל עם אופנוע מייקר את הטיול – ליטר דלק עולה בסביבות 55-62 רופי ותמלאו בכל פעם 7-8 ליטר. אל תלכו לישון עם מיכל מלא דלק פשוט כי ההודים יגנבו לכם (בכלל עדיף לקחת גסט האוס עם חצר פנימית שאפשר להכניס את האופנוע בלילה), הפתרון לזה הוא להתקין מנעול על צינור הדלק. טיפולים במוסך עולים כסף ודברים הכי קטנים יעלו לכם 500 רופי, ברגע שיש לכם אופנוע תרצו כמובן לשדרג אותו אז שתדעו שצבע עולה בערך 1700 רופי ומדבקות לקישוט 80 רופי. תהיו מוכנים נפשית לזה שפתאום תוציאו אלפיים רופי בשעתיים במוסך.

דבר אחרון – מעבר הגבול בין הודו לנפאל – אנחנו עברנו במעבר הגבול בבנבאסה (מערב נפאל) ולקח לנו 4 ימי רכיבה עד לפוקרה. הכבישים הם באותה רמה כמו בהודו ואפשר להעביר את האופנוע בגבול אבל זה דורש תשלום של 80 רופי הודי ליום. אנחנו שילמנו מראש ל-14 יום כי לא ידענו כמה זמן נישאר וכשרצינו להאריך את האישור הסתבכנו בבירוקרטיה הנפאלית, לא תאמינו לאן שלחו אותנו… בסופו של דבר ביציאה ממהינדאנאגר החתמנו את הדרכונים ונסענו עם האופנוע בלי להגיד להם – בעצם ברחנו להם.

 

לסיום… נסיעה באופנוע בהודו היא חוויה מדהימה אבל גם מסוכנת, היו ימים שהייתי בטוחה שכל נהגי המשאיות בהודו העבירו SMS שהיום הורגים אותי… אומנם לא צריך רשיון נהיגה או מסמכים מיוחדים אבל חשוב לשים לב שההילוכים הם בצד שמאל ולוקח זמן להתרגל לזה, הכבישים לא ברמה גבוהה בכלל ורב הדרכים הם דרכי עפר או דרכים משובשות עם בורות ו/או סלעים. המהירות המומצעת היא 50 קמ"ש, בתוך העיר אפילו 25 קמ"ש. חובה חובה לקנות את אטלס הכבישים ההודי (ככה קוראים לזה – אפשר לקנות בכל חנות ספרים) שעולה 300 רופי ומכסה את כל הודו, כולל דרכים צדדיות, כולל גבהים, וכולל מרחקים בק"מ ממקום למקום – הרבה יותר קל לחשב ככה נסיעות. מי שנוסעים בזוג שיקחו בחשבון שבסוף יום נסיעה רצוי לבדוק את האופנוע במוסך ואז מתעכבים שם שעות כי ההודים כמובן, אוהבים לעבוד לאט. אנחנו התעכבנו 4 שעות על התקנת צופר! להגנתם של ההודים אני יציין שהם לא יתנו לכם ללכת עד שהם יפתרו את הבעיה שלכם, גם אם זה אומר לקרוא לכל הגברים בכפר שינסו לסדר את זה.

 

והכי חשוב – תשמרו על עצמכם!!!!!

.