הכירו את סטנדאפיסט הבית שלנו

כתיבה: אייל בריג | עריכה: סיגל קריב

זה לא היה הטיול הראשון שלי.
כבר טסתי עם חברים לדרום אמריקה, עם בת זוג לויאטנם ותאילנד, עוד פעם לתאילנד עם חברים – כחוויה מתקנת לטיול עם האקסית – ובגיל 27,  טסתי לחצי שנה בהודו.
כשטסים לתקופה ארוכה לחו"ל בשנות ה-20 המאוחרות של החיים, מקבלים תגובות מעורבות מהסביבה.

התגובה האוטומטית היא שוק קל.
רוב האנשים בגילאים האלה, לא יכולים לדמיין אפשרות לעזוב הכל ולטוס לחצי שנה, כי הם כבר עמוק בתוך המרוץ ולא יכולים לקחת פסק זמן כל כך ארוך. אז כשחבר בגילם מכריז על יציאה למסע המופלא למזרח, ייקח להם כמה שניות לעכל את הבשורה.
מכאן, התגובות מתחלקות לשני סוגים: תגובות של אנשים שטיילו שם – ותגובות של אנשים שלא טיילו שם.

כשמספרים למישהו שכבר היה בהודו שאתה טס להודו, הוא לא יצליח להחביא את הקנאה שתהפוך מהר מאוד להתרגשות ופרגון. מבחינתו אתה עומד להצטרף לקהילה סגורה של מביני עניין.
תוך שנייה הוא ירצה לדעת תאריך טיסה, יעדים ותקציב.
רגע אחרי ומבלי שתבקש, הוא ייתן לך המלצות על גסטהאוסים, מסעדות, מפלים, טרקים ונהגי מוניות.
אנשים שהיו בהודו לפני 10 שנים זוכרים את הטיול שלהם כאילו הם חזרו אתמול.
כל מי שהיה בהודו מתגעגע.
תמיד.

כשמספרים למישהו שלא היה שם שאתה טס, הנחת היסוד הסטריאוטיפית שלו היא שאתה טס לחפש את עצמך בארץ מלוכלכת ולחזור דולפין.

אז ככה, חיפוש עצמי לא מפסיק אף פעם ואפשר למצוא אותו בכל מקום, הודו פשוט נותנת תנאים ממש נוחים לחיפוש, כי אין שם דאגות ואתה חי כמו המלך של באדולינה.
בקשר לדולפינים, אף אחד לא טס להודו בשביל הסמים. יש גם בארץ ויותר טובים. העניין הוא שלטיולים ארוכים, יש נטייה לשנות אותנו בלי שום קשר לפסיכדליה.
בקשר ללכלוך, אנשים שלא היו בהודו כי היא "מלוכלכת" הם המקבילה של אנשים בחו"ל שחושבים שישראל היא מדבר ושכולם פה רוכבים על גמלים.

למה אני מדבר בכלל על התגובות של הסביבה?
כי מי שמחליט לטוס בפעם הראשונה להודו, נתקל בשאלות שלא שואלים את מי שטס לדרום אמריקה, אירופה, אוסטרליה או ארה"ב. טיסה להודו, לבד, לתקופה ארוכה ולא כטיול אחרי צבא, תרים קצת גבות וזה יכול להרתיע ולדחות את הטיול או אפילו את המחשבות על האפשרות לצאת לטיול.
במצב הזה חשוב שתהיה לכם סיבה טובה לטוס. הסיבה הזאת יכולה להיות כל דבר והיא רק בשבילכם, לא בשביל לרצות את הסביבה.
הסיבה שלי הייתה, שהרגשתי שאני צריך להגיע להודו. כאילו היא קוראת לי.
מאז שחזרתי הבנתי את הקסם שלה שלדעתי הוא הסיבה האולטימטיבית לטוס.
אם במערב זמן זה כסף, במזרח כסף זה זמן.
תקציב חודשי למחייה בארץ, שווה ערך לחודשיים עד שלושה חודשים בהודו (תלוי מה הסטנדרטים שלך), בגלל זה הזמן בהודו זז לאט יותר.
אז אחרי שקניתם לכם זמן, אפשר לעצור, לנשום, לנוח ולהפסיק לחשוב.
הודו היא קפסולת זמן לישראלים.
בארץ אנחנו במרוץ ובהודו אנחנו יכולים לרגע לעצור ולחשוב לאן אנחנו רצים בכלל.

החל מהיום אני מצטרף לקהילת hodu.co.il בפינה קבועה,  בה אשתף אתכם בתובנות, הבחנות וחוויות מהודו.

נתראה בפרק הבא!