המוסכניק של הוואן שלי ואני

 

את המסע ממזרח הודו למערב עשיתי בשבועיים, ביחד עם אמילי, בחורה גרמניה שהכרתי בוראנסי כחודש לפני. המסע התחיל בבודגאיה ונגמר בבונדי. כחלק מהמסע עברנו בקְהַג׳וּרָהוֹ, העיר ומקדשי הקאמה סוטרה. הגענו לשם בחושך, בניגוד לתכנון. לא קל לנהוג בחושך בהודו ותמיד השתדלתי לסיים את הנהיגה היומית לפני רדת החשיכה. כולם, אבל כולם, נוהגים עם אורות גבוהים ואי אפשר לראות כלום. לפעמים אתה פשוט מתפלל שאתה לא דורס מישהו כי לא רואים אפילו מטר קדימה.

 

צילום: אמילי וויטמן

 

בקהג'ורהו

היינו אחרי כמה לילות של לינה בוואן אז החלטנו לקחת חדר, בעיקר בשביל המקלחת כי מבחינת לינה היה מאוד נח לישון בוואן (יותר נח מרוב הגסטהאוסים שישנתי בהם בהודו). בעקבות המלצה בקבוצת הפייסבוק של הודו חיפשנו את ההום סטיי של באבלו. הגענו לגסטהאוס קטן, סך הכל ארבעה חדרים, מטבח מעולה לשימוש האורחים, הרבה טבע ירוק מסביב ובאבלו אחד. למזלי, הוואן בילה ארבעה ימים שלמים במוסך (טיפול שהיה אמור להימשך מספר שעות) –  אז היה לי יותר זמן לבלות עם באבלו ומשפחתו, שעד היום אני בקשר איתם.

 

עם באבלו ומשפחתו. צילום: אדם ריקלין

 

כל פעם שהיה נראה שהבעיה בוואן נפתרה צצה בעיה חדשה. כל פעם שהייתי על סף ייאוש הגיע אחד המוסכניקים עם חיוך וכוס צ׳אי או אַלוּ-פַּראנְטָה (בצק ממולא בתפוחי אדמה) והזמין אותי לשבת עם חבורת המוסכניקים מסביב למדורה. עד שכבר תיקנו את הוואן, בכלל לא רציתי לעזוב, כבר שכחתי לגמרי מהבעיות של הוואן, רק רציתי להישאר מסביב למדורה עם האנשים המיוחדים האלה שלוקחים הכל בקלות ועם חיוך מכל הלב. כשסוף סוף היינו מוכנים לתזוזה, אחד המוסכניקים, אכבר ('גדול' בערבית), ביקש ממני טרמפ לכפר של המשפחה שלו. כפר בשם אליפורה, מרחק שעתיים נסיעה מקהג׳ורהו. כמובן שהסכמתי.

 

עם כל הצרות שעשה ייצא גם משהו טוב. צילום: אדם ריקלין

 

ממתינים סביב המדורה. צילום: אדם ריקלין

 

בבית אחותו של אכבר

נפרדנו בחיבוק חם מבאבלו ומשאר המוסכניקים ויצאנו לדרך. אכבר ביקש לנהוג, רצה לראות שהכל בסדר עם הוואן אחרי הטיפול. אחרי כשעתיים הגענו לאליפורה, כפר שאולי לא ראה תיירים מעולם ובטח שלא ראה וואן צבעוני עם כיתוב בהודית ובפנים שני תיירים ונהג הודי. כולם בהו בנו כמיטב המסורת ההודית. החנינו מחוץ לבית אחותו של אכבר. אחרי המתנה ארוכה, ארוחת הצהריים הייתה מוכנה והתיישבנו כולנו על הרצפה בחדר.

 

גם הם חייכו למצלמה. צילום: אדם ריקלין

 

החדר האחד הזה הוא בעצם הבית של משפחה שלמה, שני הורים ושני ילדים. חדר אחד שהוא גם סלון, גם חדר שינה, גם מטבח, גם חדר אוכל וגם מחסן. אני מדבר על חדר קטן מאוד בסטנדרטים המוכרים לנו בישראל. באמצע היום המיטות נשענות על הקיר והחדר הופך לסלון ולחדר אוכל. אם צריך לבשל אז שולפים את הכלים מהמדפים לריצפה והחדר הופך למטבח. בלילה המיטות עוברות מהקיר לריצפה והחדר הופך לחדר שינה. שתי מיטות לארבעה אנשים. זה מה שנקרא "חדר מודולרי".

 

עם אכבר. צילום: אדם ריקלין

 

מדהים היה לראות איך החדר הקטן הזה הוא הבית של משפחה שלמה והם לגמרי מסתפקים בזה. פתאום היה נראה לי ממש מוזר, שבישראל אנחנו בונים בתים כל כך גדולים עם חדר פרטי לכל ילד ועוד מלא חדרים ממש מיותרים.

 

בבית אחותו השנייה של אכבר

אחרי ארוחת הצהריים, רציתי כבר לצאת לכיוון אורצ׳ה כדי להגיע לפני החושך, אבל הסתבר שלאכבר היו תוכניות אחרות. הוא הודיע לנו שעכשיו הולכים לבית אחותו השניה. אז נכנסנו לוואן וחצינו את הכפר בנסיעה לצידו השני, עד שהגענו לבית האחרון שבקצה הכפר. מסתבר שזו המשפחה של גיסו של אכבר. היו שם בפנים משהו כמו 20 בני משפחה, 8 תרנגולות, שני גדיים, עז, ועכבר, כשעל כל זה שולטת ביד רמה המאמא הקשוחה.

 

קשוחה יותר משיווה. צילום: אדם ריקלין

החגיגה בפנים הייתה גדולה, כולם מאוד התרגשו מההפתעה שאכבר עשה להם כשהביא אותנו. אחרי שההתרגשות נרגעה קצת, כמובן שקיבלנו צ׳אי ואז סוג של סיור ב״בית״. אלה היו בעצם שני חדרים וחצר גדולה. השירותים בחצר הם חור בריצפה שמוקף בחומה בגובה של מטר, אין נייר טואלט בשום מקום, כלומר מנגבים עם היד ועם מים. אין ברז מים, צריך להביא מים בדליים מהמשאבה שבהמשך הרחוב. יש שקע חשמל אחד מאולתר שמשמש 20 אנשים. והעז לבושה בסוודר ורוד, כל היום מכניסה אוכל מצד אחד ומוציאה מהצד השני. תמיד יש מדורה דולקת שהיא גם תנור חימום וגם חלק מהמטבח. את הלכלוך של הבישול זורקים תמיד על הריצפה, גם כי אין דבר כזה "מלוכלך" וגם כי העז והתרנגולות גם ככה אוכלות הכל. ״פינת האוכל״ היא מחצלת על הריצפה במרכז החצר וכשיושבים לאכול גם העז והתרנגולות מצטרפות למעגל. ובתוך כל זה, כולם תמיד שמחים וצוחקים, והביג מאמא תמיד צועקת כל מיני דברים לא ברורים. הכל הכי הודי שיכול להיות.

 

הכל הכי הודי שיכול להיות. צילום: אדם ריקלין

 

אחרי הסיור אכבר הודיע לנו ללכת אחריו ויצא מהבית לכיוון היציאה האחורית של הכפר. אחרי כדקה הליכה נגלה לעינינו נוף מקסים. רחבה שטוחה גדולה ובה כ-50 ילדים משחקים קריקט וממש ליד אגם קטן עם באפלו ששותים ממי האגם, חסידות, ציפורים וברווזים. מסביב הכל היה חולי עם שיחים נמוכים, הזכיר מאוד סוואנה באפריקה. חשבתי לעצמי שאולי אמילי ואני הם התיירים הראשונים שמבקרים במקום הזה ושוב חשבתי לעצמי שאני בר-מזל שאני מטייל עם הוואן ומגיע למקומות האלו שלעולם לא הייתי מגיע אליהם בדרך אחרת.

 

"אני בר מזל שאני מטייל עם הוואן". צילום: אדם ריקלין

 

ישנים ביחד

אחרי טיול רגלי של כשעה וחצי, חזרנו לבית המשפחה והבנתי שהיום אני כבר לא נוסע לשום מקום. אמרתי לאכבר שאנחנו נשארים לישון בוואן מחוץ לבית והוא הסביר לי בהודית, שאני אח שלו ושאנחנו לא נישן בוואן אלא בתוך הבית עם המשפחה. הבנתי שמחכה לי לילה מיוחד במינו.

 

"הבנתי שמחכה לי לילה מיוחד במינו"

 

נכנסנו לחדר מודולרי שבלילה משמש חדר שינה ל-10 אנשים פלוס העז עם שני הגדיים והעכבר. בין בני האדם שבחדר היו תינוק אחד, 6 ילדים בכל הגילאים, זוג בשנות ה-20 לחייהם וכמובן הביג מאמא שמנהלת את העניינים. קיבלנו ארוחת ערב ששמורה למלכים ומשהו כמו 10 כוסות צ׳אי. כל הזמן שותים שם צ׳אי. ומה שמגניב זה שאת הכוסות של הצ׳אי שוטפים עם צ׳אי.

כשכבר היה מאוחר, הביג מאמא נתנה פקודה וכולם נכנסו למיטות שהן בעצם ערימה של שמיכות על הריצפה, חלקן משמשות כמזרנים וחלקן משמשות כשמיכות. כולם נכנסים למיטה עם אותם בגדים שלבשו כל היום,  ישנים בשורה על הריצפה, קרוב קרוב, כדי שיהיה חם.

נכנסתי ל״מיטה״ שלי, בין אמילי לאכבר, שאמר לי בחצי אנגלית חצי הודית ״לילה טוב אחי״. חשבתי שאני בחלום. לקח לי שניה לעכל שאני ישן על הריצפה כתף לכתף עם המוסכניק.

 

צילום: אדם ריקלין