הולכת שנים אחורה בזכרון שלי,שלפתע נעצרת בדיסק של "הודו" יושבת על הספה וחושבת איך היה לי בהודו..
בעיר אחת ושמה דרמאסללה, אני יושבת על גג של גסטהאוס ומסתכלת כמה יפה כאן הנוף.
ההרגשה שלי לבד, אני נמצאת כאן עם עוד כמה אבל אני לבד. ממש לבד.
מזג האוויר גשום, אני יושבת וסורגת, מישיהי כאן לימדה אותי ולמרות שחשבתי שאני לא אצליח
כנראה שמשהו בגנים של אמא שלי דבק בי ולתדהמתי, כבר כמעט וסיימתי צעיף שלם.
בדרמסללה יש המון קורסים מעניינים ואני רוצה ללכת לכולם ובסוף לא הולכת לכלום
אולי לקורס מסג’ים אחד. כל הזמן מדברים פה על להתחבר לעצמי להפתח ואני רק חושבת
שלא ממש טוב לי כאן, ואני עם עצמי, ולא שקט לי ולאן נעלמו כל הדיבורים על הודו,
על הטוב והרוגע שדובק בך. שואלת את עצמי מדוע זה דילג עליי, הרוגע הזה?
בערבים חברתי למסע ואני הולכות עם החברה למסעדה כאן והיא מצחיקה את כולם ואני יושבת
בצד ומחייכת אבל את האמת לא התחברתי כאן לאף אחד, אפילו למישהו אחד כאן אינני יכולה לספר
על תחושותיי האמיתיות. ביום אנחנו מסתובבות יחד והיא מצחיקה את כולם, גם אותי, את כל העולם ואני
כמעין צל הולך לו איתה, לא מתחבר באמת למה שקורה כאן, רק ב"כאילו".
בבוקר קמתי לשירותים והקיבה שלי מתהפכת, נמאס לי מזה, כבר ששה קלו ירדתי ולא באלי
לאכול כלום. וכולם כל הזמן אומרים, האוכל כאן הכי טוב שיש. רק אצלי הוא לא מתעכל. והוא לא הדבר היחיד.
אחר כך ירדנו לעיר למטה ונהנתי מאוד, אני חובבת גדולה של שווקים והצבעים היפים ערבו לחייקי.
קניתי עוד צמר לצעיף שלי, נתמלאתי קצת אושר ותחושה נעימה בלב.
ובערב, שוב יושבים במסעדה, ואני יושבת לי בעולם שלי וחושבת על העולם המשותף שכולם כאן יצרו
ובהרגשה שלי אני לא ממש חלק ממנו. יושבת כמו עציץ בוגונביליה בצבע ורוד כהה ומנסה להשחיל מילה.
כבר קניתי חולצת "free tibet", אבל הלב שלי עדיין לא free.
בערב נשארתי בחדר, לא הלכתי עם החברים, נשארתי לקרוא ספר בחדר.
אחר כך חברתי חזרה ואמרה שכולם שאלו איפה ה"יפה", חייכתי אליה חצי חיוך ונרדמתי.
תודה שיש לי לפחות כינוי.
ע. קרליבך כתב בספרו על הודו: "יש שאוהבים אותה, יש ששונאים, אך אי אפשר להשאר אדישים לה."
אגב ספר מומלץ, בטח רובכם מכירים.
שנאה, מילה גדולה, קשה לי לשנוא דברים. קשה להגיד ששנאתי את הודו.
חלק בי, כן התאהב בנופים היפים, בנופי ההימליה בצפון בצבעים ובמרקם האנושי שבלי ספק קיים בה.
אך אהבה, שנרקמה ביני לבינה, גם לא אוכל לבטא. ולכן אבחר בקטגוריה מספר שלוש לא אדישה לגביה. בהחלט לא.
סוף.
(נ.ב: לא חייבים לסוע רחוק בשביל למצוא את השקט הנפשי שלך, אני מצאתי אותו כאן).