הנשים ההודיות

כתיבה: רז ישראלי | עריכה: סיגל קריב

 

הנשים של הודו סיקרנו אותי ועוררו את הערצתי אותי כבר מהביקור הראשון, כשהגעתי לרג'סטאן.

רק מלהתבונן בלבוש הצבעוני שלהן, זיהיתי ניגודים וסתירות לעומת כל מה שאנחנו מכירים אצלנו.

מצד אחד, מרבית הנשים ברג'סטאן עוטות צעיף ומסתירות את פניהן.  חלקן יסתירו את הפנים כל הזמן, אחרות רק כאשר נוצר קשר עין עם מישהו זר, או עם המצלמה.

מצד שני, הבטן ולפעמים גם יותר מאשר רק הבטן, חשופים לגמרי מתחת לסרי. וכאשר הן טובלות , אז בכלל אין להן בעיה להסיר את הבגדים לצורך הטבילה בחופשיות ובמידה רבה של עליצות.

בעיניים של תיירת וצלמת ראיתי המון נשים עצמאיות, בטוחות בעצמן, מרגישות חופשיות עם הגוף שלהן וחייכניות בדרך כלל.

רבות מהן נעות באופן עצמאי וחופשי, לבד או בקבוצות. הן נוהגות ברכבים, עוסקות במסחר, מטיילות, מתפללות – ובכלל, הנוכחות שלהן מורגשת לפחות כמו של הגברים ובעיניי אפילו יותר.

 

הן מחוברות לעולם המודרני, כמו הכלה שישבה בלבוש מסורתי עם החתן המיועד לה, אבל הייתה מחוברת כמונו לטלפון הסלולרי 🙂

 

בטקסים ובחגים, הן נראות כמו שותפות שוות לגברים לכל דבר.

בחגים ובטקסי הפוג'ה שנכחתי בהם, היו גם נשים וגם גברים. לפעמים יחד ולפעמים בנפרד. 

במקרים מסויימים כמו בטקסי טבילה , היתה הפרדה, והגברים טבלו בנפרד מהנשים והילדים, אבל לא הורגשה שום אפלייה.

מצד שני, ראיתי גם איך הן, הנשים, נושאות את עולה של כל המשפחה על כתפיהן, תרתי משמע.

עם הילדים על הידיים או על הכתפיים או על הגב, מנסות להשיג פרנסה בכל דרך אפשרית, הן רוקדות, סוחרות, שוזרות, ממיינות, קולפות ולמרבה הצער, לפעמים גם מקבצות נדבות.

 

כמו שתי הנשים שראינו בעיירה הקסומה Deogarh בדרך לפושקר. הן ישבו לבושות באדום בתוך ערימת פחם שחורה, ממיינות ובוררות את הפחמים בידיים שחורות.

הפנים, הצעיפים, והשמלות – נקיים כאילו הרגע יצאו מחדר ההלבשה אל סט הצילומים.

כשצילמנו אותן, הן עטו חיוך כאילו הן כוכבות הוליוודיות שרק המתינו לנו רגע עד שנגיע.

כשנפרדנו, אנחנו יצאנו עם התמונות, והן נשארו עם הפחם. אני רוצה להאמין שהשארנו להן גם קצת מהחיוך שבלב. 

 

לא פחות מכך ראיתי אותן עוסקות בעבודה פיזית שאצלנו נחשבת לעבודה גברית.

ראיתי נשים סוחבות סלעים וגזעי עצים, ראיתי אותן סוחבות על ראשן סלים מלאים בפירות שנקטפו, ראיתי נשים שחופרות ומבצעות עבודות עפר בדרכים.

וכל זה לא במקום העבודה הנשית המקובלת אצלנו. כי איך אפשר לעבור בהודו בלי להתרגש ממראה הכובסות בנהרות והאגמים ?

הן שוטפות את הבית ואת מפתן הבית, ואז הן מציירות את הקולאם על גבי המפתן הלח מהניקיון, כדי להביא שגשוג לביתן.

אבל לא חשוב מה הן עושות, ואיפה הן נמצאות, הן קודם כל נשים. 

באחת הפעמים עצרנו במקום נידח באמצע הדרך לשתות תה.  כל מה שהיה שם זה בית קטן, בו התגורר זוג מבוגר , זוג צעיר וכלב אחד. באופק לא נראו לא כפר ולא עיר.

התקשינו להבין מה הקשר המדוייק בין שני הזוגות, שחיו שם בדד ובלי ילדים.

בזמן שהגבר המבוגר ישן, והבחור הצעיר הכין לנו את הצ'אי הכי טעים שיש, אני פניתי לעבר הנשים וביקשתי את רשותן לצלם אותן.

הן מיד הסתדרו, החליקו את הבגדים, סידרו את הצעיפים, והבחורה הצעירה מיהרה לתוך הבית, וחזרה כשבידה מסרק והיא מסרקת את השיער הארוך שלה.

על פי מחקר של סוכנות רויטרס, הודו היא המדינה הכי מסוכנת בעולם לנשים בגלל אלימות מינית ועבודות בכפייה.

הכתבה הזאת מוקדשת לכל הנשים ההודיות באהבה ובתקווה שתמיד תעמוד להן הזכות לחופש ולבטחון.