הסיפור שלי הוא קצת מוזר

 

ברחוב ניגשו אליי שני הודים שקראו לי מרחוק ושאלו אותי אם אני ישראלי. אמרתי להם שכן. השניים הציגו את עצמם בתור ארג’ון וראג’ו. אחרי איזה שיחה של כמה זמן אתה נשאר פה בג’איפור ומאיפה באת, ארג’ון, שהיה הודי עם תלתלים והיה נראה תימני לאללה, אמר שחברה של ראג’ו, ישראלית, גרה בגסטהאוס לא רחוק מפה כבר שלושה חודשים והיא תשמח לדעת שהגיע ישראלי לג’איפור כי מעט מאוד ישראלים מגיעים לג’איפור והיא נורא מתגעגעת לחברה של ישראלי, ולדבר עברית. אמרתי להם שזה נשמע מעניין אבל שאין מצב שאני בא עם שני הודים זרים שבאים אלי ברחוב, אז שיתנו לי לדבר איתה בטלפון, והם הסכימו. דיברתי עם הבחורה והיא הרגיעה אותי לגמרי ואמרה שהכל בסדר שהם שני חבר’ה סבבה ושבאמת ראג’ו הוא חבר שלה. שמחתי לאללה וזרמתי איתם על האנפילד הענקי והמצוחצח והמאוד תלוש מהסצינה לגסטהאוס של הבחורה. פגשתי אותם והיה לי הכי כיף בעולם. בעיקר שמחתי למצוא סוף סוף חבר’ה נחמדים כי באתי מורנסי הקשוחה שבה טיילתי לי לבדי, והרגשתי מועקה גדולה שהיה לי נחמד לפרוק אותה בחברת אנשים נחמדים. בלילה ניגנתי להם בסיטאר שקניתי בורנסי והיה מדהים.

 

 

ככה עברו כמה ימים שבהם ארג’ון וראג’ו מפנקים אותנו, לוקחים אותנו למסעדות עם האוכל ההודי הכי טעים, עושים לנו טיולים לכל מיני מקומות מגניבים בג’איפור כולל מקדש הקופים וחנות מוזיקה שמציגים בה כלי נגינה הודים בני 200 שנה! שאלתי אותם האם הם לא עובדים במשהו שככה הם יכולים להיות בחופש, והם אמרו שהם מעצבי תכשיטים ושהם עובדים יומיים בשבוע מעצבים הזמנה מחו"ל ומקבלים עליה מלא כסף ואח"כ שאר השבוע בסבבה. יום אחד, אמר לי ארג’ון שהבחורה וראג’ו יצאו ושאל אותי אם בא לי ללכת לאכול איתו ארוחת צהריים. כמובן שאמרתי בכיף והוא אמר שגם הבוס שלו רצה לפגוש אותו בענייני עבודה ושאל אם זה מפריע לי ואמרתי לו שבכלל לא. כשהבוס ראה אותי הוא אמר לי שארג’ון הוא אחד העובדים הכי טובים שלו כי הוא תמיד מביא לו אנשים נחמדים לפגוש ושעוזרים לחברה. כשהוא קלט שלא בדיוק הבנתי על מה הוא מדבר הוא שאל אותי אם מעניין אותי לשמוע הצעת עבודה. אמרתי לו שלא אכפת לי לשמוע אבל אני לא מבטיח יותר מדי. הבוס לקח אותנו באוטו לג’נטלמנ’ס קלאב שלא ראיתי כמותו בהודו בספק אם בחיים בכלל. מגרש גולף ענקי, מלצרים בחליפות, תיירות בביקיני. "כמו שאתה רואה, לא כל ההודים עניים. יש הודים שיש להם כסף והרבה. אני שותף בחברת תכשיטים מפורסמת בעולם בשם "אינדיה סיקרטס" ששייכת לדוד שלי. החברה שלנו בנויה על בסיס זה שבהודו ובאופן ספציפי ברג’סטן מאוד זול לייצר תכשיטים ובחו"ל מאוד יקר למכור אותם. יש לנו סניפים של החברה בלונדון, ניו יורק, קנדה, ספרד, בלגיה וכו’.. עכשיו הכל טוב ויפה אבל יש עניין אחד שהוא קצת בעייתי מבחינתנו. המכס של הודו יודע שאנחנו מרוויחים הרבה כסף מזה והעין שלו צרה לגבי זה מאוד, ולכן הוא לוקח מיסים מאוד מאוד גבוהים על השליחות לחו"ל, וכאן למעשה נכנסים חבר’ה כמוך בחברה שלנו. הגיעה אלינו הזמנה של כמה תכשיטים לניו יורק ואנחנו צריכים עם ויזת תייר בהודו שיסע לניו יורק על חשבון החברה ל3 ימים, ובעצם יצהיר על כך שהתכשיטים שייכים לו והוא קנה אותם לסבתא שלו לצורך העניין ושם בניו יורק (לאחר שעבר את המכס בלי בעיות) ייתן אותם לאיש קשר של החברה יקבל בוכטה של כסף ויחזור להתפנן בהודו".

 

 

הבוס הבטיח לי שמדובר בחברה בטוחה שהם מגלגלים מליונים ולכן אין להם מה לעשות בכלל עם כרטיס אשראי של ילד בן 22 שהגיע להודו שיש בו מה שהם מרוויחים בחצי דקה, שמעבר לזה הכל חוקי ואין בעצם דרך להסתבך הרי מדובר בפרצה בחוק, אבל ביקשו ממני להוריד פרופיל לגבי זה כי על אף שלא מדובר במשהו לא חוקי פרצה כזאת בחוק עלולה להתגלות ולעלות לחברה הרבה כסף. הבוס התעקש ואמר תסתכל לי בעיניים, אתה מבין שזה הזוי שאתה בכלל שואל על זה שאלות? זכית בהזדמנות חד פעמית מבחינתך לעשות בוכטה של כסף בשקט ואני מפקיד בידיים שלך אבנים ותכשיטים ששווים עשרות אלפי דולרים. הוא קם לטלפון וארג’ון שכל אותו זמן ישב שם אמר לי אני יכול לסמוך עליך נכון? אתה לא תעשה לי בושות ליד הבוס שלי לאאאא אתה לא תעשה פדיחות אני רואה לך בעיניים שאתה בחור אמין. אני מכיר אותך כבר… יכולתי לסרב? עוד באותו ערב אספנו את התיק שלי מהגסטהאוס והצתוותתי לשני הודים חדשים "ראג’ ובאבא" ונסענו במונית מג’איפור לדלהי… ראג’ היה הודי צעיר, שמנמן, בעל חליפה אפורה תמידית, עם שרשרת זהב ושן זהב ויכול לענות על תיאור של כל איש מאפייה טיפוסי, ובאבא היה מבוגר והיה נראה כמו סאדו באבא בבגדי מעצבים של לווי’ס. הגענו לדלהי ב 2 בלילה והלכנו לישון במלון מפואר עם מקלחת מפנקת כמו שלא זכיתי להתקלח בה כבר הרבה זמן.

 

למחרת הגיע ראג’ ופרק מתוך מזוודת אלומיניום עם קומבינציה 5 תכשיטים שנראו מאוד משכנעים ולא מזוייפים בגלל הכובד שלהם והמורכבות שלהם והכתיב לי טקסט קצר על מסמך של חברת יהלומים שבו אני מצהיר שזה שייך לי ואני מבצע את ההעברה לשימוש אישי ובלתי מסחרי. ירדנו מהמלון וראינו למטה וואן מחכה לנו בתוכו יושבים שני הודים שנראים כמו שומרי ראש של ראפר כולל הצלקות ונסענו לשלוח את החבילה לאחר שהם סגרו לי אותה מול העיניים שחס וחלילה אני לא אחשוד שמשהו לא כשורה.

שלחנו את החבילה לניו יורק.

 

כעבור כמה שעות מתקשר למלון ראג’ ומודיע שיש בעיה קטנה עם השליחה. המכס התקשר לחברה ותחקר אותם לגבי הקנייה האחרונה שהתבצעה אצלם, ורצו בעיקר לדעת מהיכן היה לבחור הזה סכומי כסף שכאלה, אם הוא לא הצהיר על הכנסה של שום סכום כסף להודו. כעבור כמה שעות שבמהלכן הוא התייעץ עם "היועץ המשפטי" של החברה הוא הגיע למסקנה שמה שנעשה יהיה כך:

נצהיר שסך כל התכשיטים בדולרים הוא 15,000 ונפרק אותו לסכומים:

*) 4,000 דולר חבר שלי ישלח לך מחו"ל ונצהיר שהוא כאילו סבא שלך שעזר לקנות מתנה לסבתא
*) 4,000 דולר נצהיר שהבאת במזומן
*) 4,000 דולר נגהץ מהאשראי שלך ונזכה אותך אבל העיקר שתהיה הקבלה
*) 3,000 דולר תביא ממישהו בארץ דרך חברה של העברות כספים, תשמור את הקבלות ומיד תשלח לו את הכסף חזרה

 

אמרתי להם שאני הולך לדבר בסקייפ עם אחי הגדול לגבי הכסף ("תגיד לו שאתה צריך את זה כדי לקנות כלי נגינה יקר בהודו") כמובן והלכתי להתייעץ עם אחי הגדול. לא עברו 20 שניות עד שאחי הבין שמדובר בחרטא אחת גדולה ושהם סתם מנסים להגיע לכרטיס אשראי שלי למשוך את ה-15,000 שקל שיש לי בחשבון ומיד אמר לי לצאת מזה ומהר. וגם דיברתי עם ההורים שלי והבנתי שקצת הסתבכתי.

 

 

בבוקר מצלצל הטלפון ואני שומע קול משובש שאומר לי באנגלית הודית: "שלום, אני מדבר עם מר אילן אברהם? מספר דרכון ככה וככה? מדבר איתך גנרל גופאל קומאר קצין המכס של מחוז דלהי. שלחת חבילה לפני יומיים ואנחנו רוצים לדעת מאיפה יש לך סכומי כסף כאלה בתור תייר. יש לך 24 שעות להביא קבלות של העברות כספים או שנניח שהעלמת סכומי מזומן ונאלץ להעמיד אותך למשפט.

 

אבא שלי דיבר עם השגרירות ובאותו רגע שהסתיימה השיחה קיבלתי ממנו סמס שהם אמורים להתקשר אלי כל רגע, ואמרתי את זה לנוכלים על מנת להלחיץ אותם והם נלחצו לאללה והתחילו לדבר ביניהם בהינדית מהירה. הם גם הבינו שאין לי סכומי עתק בחשבון כמו שהם קיוו אולי, והגיעו למסקנה שצריך לסיים איתי ולכן אמרו תשמע אנחנו נבטל את כל העסק הזה אבל הוא הולך לעלות לך את כל הכסף שהוצאנו עליך, מונית מג’איפור לדלהי, מסעדות, מלון וכו’. כל זה מסתכם ב30,000 רופי. לקחו אותי בריקשה לכספומט קרוב והצלחתי להוציא בפעם אחת בקושי 10,000 ועוד מזומן שהיה לי שהסתכם ב-20,000. הצלחתי לדחוף 1,000 רופי לכיס של התיק כשהם לא ראו כדי שלא אשאר בלי כסף ועם יכולת למשוך פעם הבאה רק עוד 24 שעות.

 

אני כמובן הייתי לחוץ כי ידעתי שהמצב שאני בו כרגע עלול להיות מסוכן והם לחצו לי את היד ואמרו בחיוך מרושע "איטס פלז’ר טו דו ביזנס ווית’ יו" עליתי על ריקשה עם שאריות הכסף שלי ונסעתי למיין בזאר ושם זה נגמר.

 

אח שלי הציל לי תתחת