הצעדה לקרדנאת’ – יומן מסע (חלק א’)

יום חמישי, ה-05/05/16

השעה היא 06:30. כבר יומיים שאני מתעורר בשעה הזאת, בונה שגרה מסוימת. אני נמצא בעיירה קטנה וקסומה בשם גוּפְּטְקָשי (Guptakashi) שנמצאת לאורך נהר המנדקיני. לנגד עיניי, נוף לעבר אחד העמקים היותר יפים שיצא לי לראות, עם הרים מושלגים מצפון.

 

"אחד העמקים היותר יפים שיצא לי לראות"

 

הגעתי לכאן כדי להתחיל בצעדה קדושה ("יַטְרָה" בהינדי), יחד עם הרבה באבות – או בשמם המקצועי – סאדהו – ועוד עולי רגל מכל סוגי האוכלוסייה, לעבר פתיחת שערי מקדש, בן 1200 שנים העונה לשם קֶדַרְנָאת' (Kedarnath) שהוא אחד ממוקדי הצ'וטה צ'אר דהאם או בשמו היותר מוכר – ארבעת מקורות הגנגס.

 

שלוק של מרץ

 

הצעדה תצא מגופטקאשי רק מחר ובינתיים אני מעביר את הזמן. הלכתי לעבר המקדש הראשי במקום, ווישוואנט. בכניסה אליו יש בריכה בה נפגשים שני זרמי מים משני הנהרות הקדושים באזור.

יש כאן גם מבנה יותר קטן עם פסל שחציו השמאלי הוא האל שיווה וחציו הימני האלה פרוואטי, סמל לשילוב המקודש ביניהם.

 

הכהן הראשי של מקדש קדרנאת'

 

לאחר השהייה במקדש ירדתי למטה לארוחת צהריים ומסתבר שסיימתי אותה בול בזמן – הצעדה, שהתחילה מהכפר אוּקִימָט (שמעבר לצד השני של הנהר) הגיעה, ואיתה כל הטירוף ההודי:

הצעדה מכילה בראשה חבורה של נגני חמת חלילים מהצבא ההודי, מאחוריה חבורת רקדנים ורקדניות בלבוש מסורתי וצבעוני של לבן-אדום-כחול-שחור, מאחוריהם הדהוֹלי שמיד ארחיב עליו, ולאחר מכן הכהן הראשי של מקדש קדרנאת'.

 

כס המלך לראשו של שיווה

 

הדהוֹלי הוא בעצם כלי רכב ללא גלגלים (אפיריון) שבתוכו יש לינגם (פסל) מכסף טהור עם 4 פנים של שיווה ושנסחב על כתפי כהנים. כל חצי שנה אותו פסל מסמל את פתיחת שערי המקדש בקדרנאת' – תחילת הקיץ, וכשמתחיל החורף הפסל יורד למטה – לכפר אוקימט שנמצא מול גופטקאשי.

 

קרחאנות

הצעדה המשיכה לעבר מקדש ווישוואנט ואני איתה. הצלחתי למצוא מקום טוב שמתצפת על הכל. הצעדה הגיעה, עשתה סיבוב סביב הבריכה ועצרה בכניסה למקדש. ההמון חזר על מנטרה כלשהי ואז לקחו את הדהולי בסיבוב לעבר בניין המגורים הצהוב הנמצא ליד (ראו תמונה).

 

מקדש ווישוואנט כשהדהולי הגיע

 

לקראת ערב הגעתי שוב למקדש כדי לחדד לעצמי איפה להיות מחר ומתי, כדי להצטרף לצעדה כשתתחיל לעלות להרים.

פגשתי שם גבר קרואטי באזור גיל ה-50 בשם דַיָאן (Di'an) שבא עם המורָה הרוחנית שלו להודו לחודש או חודשיים, גם היא באותו טווח גיל. המורה שלו כרגע שוהה בחדר עם הדהולי ויחד עם נשות הכפר ושרה איתן שירים מקודשים. אני יושב לדבר איתו מעט ולעשן סיגריה. מסתבר שהם הגיעו במסע אחר 'שערי אנרגיה' מסוימים שקיימים באזור. שוב "מרגישי האנרגיה" האלה, כאילו נכנסתי לפרק של דרגון בול ורק אני האדם הפשוט שלא מרגיש שום דבר.

 

רקדנים בלבוש מסורתי

 

האישה הזאת, המורה של דיאן, שמה בּוֹזַ'נָה, או בשם שהעניקה לעצמה – קַלְרָטְרִי. היא יצאה מהחדר ובאותו הרגע אחד המארגנים של הצעדה זיהה אותה מְעַבָר משותף. הוא הזמין אותה ואת תלמידהּ להצטרף אליו לעבר קדרנאת'. קלרטרי כבר ביקרה שם פעמיים ובכל פעם נשארה לפחות ארבעה חודשים. היא התרגשה מהרעיון והחליטה שהם הולכים לשם. נשארתי להקשיב, גם כי היא נראית כמו אישה מעניינת וגם כדי לקבל מידע על קדרנאת'. קיבלתי מאותו בחור כרטיס ביקור והוא הבטיח שיעזור גם לי כשאגיע לשם. אש!

על הדרך, קלרטרי סיפרה לי בקצרה על אותם 'שערי אנרגיה'. היא הצליחה לגרום לי לרצות להוסיף אותם למסע שלי באזור, אם  כבר אני באזור. מי יודע, אולי כן ייפתחו לי הצ'אקרות.

 

אין גבול לסקרנות

 

סיום נהדר ליום הזה. רק חבל שיש מערכת הגברה על החלון של החדר שלי עם מוזיקה הודית טובה – אבל חזקה. מת לישון וכנראה שיהיה לי קשה עם הווליום הזה. לא נורא, מחר יום חדש.

 

רגע של שלווה לפני הסערה

 

 

יום שישי ה-06/05/16

שעון מעורר ב-06:30. ארגון דברים אחרונים ויציאה מהחדר, פַּארַנְטָה (בצק במילוי תפו"א) של בוקר והמשכה לעבר הטענת חבילת האינטרנט שלי, פעם אחרונה כנראה בהודו.

 

כן, בהודו אתה מטעין את חבילת האינטרנט שלך לתוך כרטיס הסים. אני משלם על חבילה של ג'יגה תעבורה. אני לא יודע איך אבל אני תמיד מקבל עוד 500 מגה, זה מסוג הדברים שאני יודע שיפתחו לי את היום בטוב.

 

פלוגת תלמידות, איזה צבע זה ראבק?!

 

עליתי למקדש ווישוואנט והמתנתי להתחיל את הצעדה עם כולם. בינתיי,ם הגיע גדוד תלמידי בית ספר, כשבראשו הולכת פלוגת תלמידות ובחודה תלמידה שמחזיקה דגל ספק שחור ספק כחול. הילדים צעקו "בּוֹם-בּוֹם-בּוֹלֶה!" ולאחר כארבעים דקות יצא הדהולי, מלווה בַּחיילים המנגנים. סיבוב סביב בריכת המים, סיבוב סביב המקדש ויצאנו לדרך. כל אותו זמן שהחיילים מנגנים – התלמידים והתלמידות צועקים ומשלהבים, אנשים סביב רוקדים, נשים שרות, קולי קולות – מסיבה! באחד הכפרים פיזרו פרחים כתומים על הכביש כדי לקבל את אותנו, איזה מראה משוגע עם פסגות הרים מושלגות.

 

פרחים כתומים, הימלאיה ברקע, שמיים כחולים

 

באיזשהו שלב ירדנו מהכביש לעבר שביל עפר, כנראה כדי לחתוך את הסיבוב שמאריך את הדרך. אשכרה טרק, ויש אנשים שאשכרה הולכים יחפים, מרגיש קצת מטופש ללכת איתם כשאני נועל את נעלי ההרים שלי.

 

אני רק נראה עצבני

 

דיג'י-באבא מתעד במצלמה

 

הצעדה לוותה על ידי אנשים צבעוניים: בעיקר מארגנים ואנשי עסקים, עולי רגל רנדומלים, ומספר מצומצם של באבות שצצו בכל מיני כפרים שעברנו דרכם ושהצטרפו לצעדה. בין קולות השירה בלט קול אחד של גבר הודי מבּיקָנֶר שברג'סטן בשם ג'יי די, למרות שאינו יודע אנגלית הצלחנו לתקשר באמצעות סימני ידיים, אפשר להרגיש שיש לו לב רחב.
 

ג'יי.די בירוק, האחד והיחיד

 

אנשים באו, אנשים הלכו, ולבסוף הגענו לעיירה בשם פאטה (Phata), לא לפני שעברנו דרך כפר ציורי עם שדות חיטה מהממים ואנשים שממתינים בצידי הדרך כדי לזרוק עלינו אורז, להציע כסף לשם תפילה וקארמה טובה, ולהציע מנחות אוכל לדהולי.

 

מצאתי מקום שינה ב-200 רופי בגסטהאוס חדש שנפתח היום ואני הייתי האורח הראשון שלו. חדר שנראה דווקא יפה – אך ללא מים חמים. לא קריטי אחרי ההליכה הזאת שחיממה אותי.

מקלחת בקט (Bucket) קרה. לפחות חצי שנה שלא עשיתי אחת כזאת ופתאום קיבלתי פלאשבקים מפאקינג וואטַקאנָל הרחוקה. אחר כך יצאתי והלכתי לשבת עם הבאבות שהעבירו ביניהם צ'ילומים. הם הציעו לי ואני סירבתי. הסברתי להם שמסתובבים לידנו שוטרים ואם אני מעשן אז זה "ביג באלגן" בשבילי כתייר. זה פשוט לא יושב על אותו משקל כמו באבא שמעשן ואין לי כח להתעסק עם זה.

 

"בּוֹם-בּוֹם-בּוֹלה!"

 

הבאבות ניסו לדבר איתי בהינדי ואמרתי להם שאני מבין קצת, למזלי חלקם מדברים באנגלית שבורה שאפשרה לתקשר איתם. הבאבות הראו התלהבות קלה מזה שאני עושה את הדרך לקדרנאת' יחד איתם ושבאתי במיוחד בשביל הצעדה. הם קראו לי 'פוריין באבא' –  באבא זר.

 

 

הפסקתי כבר לעקוב אחר מספר האנשים ששאלו אותי על זה שאני עושה את הצעדה, מודה שכיף לי לדבר על זה. חשבתי שארגיש כאן בודד אך זה לא המצב. עם כמה שבא לי לחזור להיות עם ישראלים ובכלל עם תיירי חוץ, אני מרגיש מאוד שלם במצב הזה ועם ההחלטה ללכת לעבר ההרים הקדושים של אוטראקהאנד.
זאת חוויה שלא נראה לי שאשכח כל כך מהר, אם בכלל, וטוב שכך.