השקט שאחרי הסערה – חלק ב’

 

 

עבר לו יום ועוד יום ..

עדיין בדלהי ,

מרגישה שאם אני לא אזוז .. יש מצב שאת החודש שלי אני אבלה בדלהי כי חופשי אפשר להתמכר , כן , גם למקום הזה.

ארזתי את התיק , צ’ק אאוט מהגסט בדמוי האוס, והלכתי להארי רמה,

פגשתי שם את רעות ושתי היוגוסלביות ,

האוטובוס יוצא עוד חצי שעה ,

רעות אומרת שאם אני אחכה עד מחר היא תבוא איתי,

כולי בבלבלות פתאום לא יודעת מה לעשות , לחכות ולנסוע ביחד יכול להיות הרבה יותר נחמד ,

מצד שני .. מה .. רציתי לטייל לבד ולא נראה לי שזה מפחיד לנסוע לבד ..אז מה עכשיו ??יש לי כח אין לי כח? בא לי ? לא בא לי

טוב , אחרי שיחת טלפון עם אחי ( פשוט הייתי חייבת שמישהו ייאפס אותי) , הוחלט ברוב קולות ,( הקול של אחי פשוט שווה שניים )  לחכות למחר ולנסוע עם רעות

חזרתי ובפי בשורה .. אני מחכה ,

התחלנו לחשוב מה לעשות למחרת , אפשר ללכת לטאג.. מצד שני וואלה למי יש כח לנסוע עד לשם ,

טוב אולי נלך לגן חיות באזור ..

ואז איזה מישהו זורק לנו מהצד..

מה גן חיות????

צאו לרחוב תראו מה קורה !! אם זה לא גן חיות אז מה זה ?? J

 

ידענו שלא נלך לשום מקום ,

הסתובבנו לנו במיין בזאר מצטיידות בבגדים חמים  ומה יותר כיף מלהתחכך בהודים .

לילה , הגיעה השעה,  האוטובוס אמור לצאת , מהר מאוד הסתבר לנו שהשעה אצלנו לא ממש אומרת משהו , סה"כ מספרים ומחוגים שזזים

בקצב משונה ואין לה כ"כ משמעות פה .

הגענו לתחנה, סוג של תחנה , אין שם כלום , חוץ מהכביש המהיר , ואנחנו עומדות שם בשוליים .. מחכות

ובכביש אופניים , אוטובוסים , ריקשות ומה לא .. אך כולם משתלבים להם בהרמוניה מטורפת .

קצת מתחילות לחשוש האוטובוס מאחר לו ,

אבל יצאנו בזול , חיכינו רק שעה . נראה לי לפחות , יש מצב שגם אני איבדתי כבר את חוש הזמן בשלב מסוים .

והנה הוא הגיע , האוטובוס שלנו, הוא לא היה גדול וירוק , אבל בהחלט היה אמור לנסוע רחוק , התמקמנו בכיסאות, נפלתי על מושב שהמשענת לא יורדת אחורה אז בשלב מסוים עברתי לספסל האחורי , לתפוס שינה

הודי צעיר יושב בקצה השני מביט בי בפליאה  בזמן שאני מנפחת לי את הכרית , מחייכת אליו, והוא ישר אומר את מילת המחץ ATCHHHHHAA J

עם הזמן הבנתי שלמילה זו מס’ משמעויות אפשריות ,

להלן האפשרויות :

הבנתי,

וואלה

דיייייייייי

לא נכוןןןןןןןן?!

מגניב

באמת??

בטוח יש עוד כמה ..

ושבעקרון ניתן בשיחה מסוימת להגיב במילה זו כמעט על כל דבר שאומרים לנו..

טוב..נסיעה דיי מזעזעת  , ולא הכי נוחה ,אבל חוויה ,  בעצירה הראשונה עולים כמה הודים ופותחים התנחלות ביני לבין הבחור הצעיר , חזרתי לכיסא בלב כבד.

כל שעה נהיה יותר ויותר קר ,

אבל מה איכפת לי , כמה שעות ואני בגן המכונה עדן.

רישיקש. 

הגענו באמצע הלילה ,

בסופו של דבר עלינו עם נהג ריקשה ששחט אותנו במחיר , הכי פחות מכולם

עייפות ורצוצות ..

והתמונה היחידה שאני רואה מול העיניים היא עם ארבע רגליים ומזרון , וזה לא דימוי לפרה שמנה ..  פשוט רוצה לישון .

טוב הנהג לקח אותנו לסוויס קוטג’ , עם כל מה ששמעתי לפני ההגעה לא הייתי בטוחה שאני רוצה לישון שם , אבל לא עניין אותי , העיקר אני פה ,  מקסימום בבקר נחליף מקום ..

הגענו לסוויס… עם כל זה שרצינו .. לא רצינו .. הנוף ההררי כבר השכיח את הכל , חושך ולילה.. אך העיניים מתחילות לחגוג ,

ועם כל הקור ישנה הרגשה חמימה בלב . עברה העייפות .

סגרנו על מחיר , הנהג החמוד חיכה לאישור סופי.. בטוח יצא לו מזה משהו אבל לא ניכנס לזה , נסכים שהוא היה פשוט חמוד.

כמובן השאיר כרטיס ביקור , שתופעת כרטיסי הביקור רק הלכה והתעצמה מאותו רגע עד החזרה הביתה ,

לכל הודי שני יש כרטיס ביקור, ואם אין לו אז הוא בטוח בהדפסה

אני לא אתפלא אם עוד כמה שנים גם לבאבות ברחוב יהיה..

"באבא קרישנה שלך ובשבילך . "

"באבא וישנו .. כל הדרך אל האשרם"

"באבא באבו .. כי הגנגס הוא לא רק נהר"

"באבא ברוך .. אני לא באמת באבא אבל זה מה זה מגניב . "

טוב סטיתי קצת ..

בקיצור..

קמנו בבקר,

טוב זה היה בצהריים..

ארוחת בוקר על הגג ..מול נוף הררי מטורף , שקט מסביב ,

לא.. לא עבדו עלי.. זה באמת גן עדן . ועוד לא ראיתי כלום .

יצאנו לסיבוב

התחלנו בטרק הידוע בכינויו – רמג’ולה – לקסמן ג’ולה .

יורדות לנו מההר , וכל צעד ההתרגשות גוברת.

החיוך כבר לא יורד מהפנים ,

והנה הגנגס נגלה לו מבין העצים .

ומתחיל מאבק סמוי בין הרגליים לעיניים .. רגליים שרוצות להמשיך וללכת , להספיק , לא לעצור והעיניים רוצות לעצור כל שנייה ולא לזוז , ולקלוט מה קורה פה , מה זה היופי הזה .

ועוד דבר ..בניגוד להמולה ולרעש בדלהי .. יש פה שקט .

שקט מוזר כזה, כמו עננה בהירה המרחפת מעל כל האזור .

וכן אולי ראיתי כבר מקומות יפים יותר בחיי ,

אבל התערובת הקיימת פה , הנוף , האנשים , החיות , האווירה המיוחדת יוצרת מקום קסום שאין שני לו .

הגענו לרמג’ולה ,

והוא בדיוק כמו בתמונות שראיתי לפני שהגעתי לפה,

חוצות אותו ואני מלאת התרגשות עדיין , לא יודעת מה לעשות עם זה

מנסה להפנים , כמה שאפשר , אבל זו באמת משימה לא קלה .

התמקמנו בחוף , בצידו השני של הגשר , צ’אי ביד ,

רעות הסתובבה לה בחוף ,והתמקמה על איזה אבן במרחק מה ,  התהלכתי לי בחוף , ובא לו הודי זקן , ביקש  שאבוא לשבת לידו,

ישבתי, והתחלנו לקשקש קצת,

לקח לי את כף היד, והתחיל "לקרא" , בסדר, אני מקשיבה , ונהנית מהעובדה שהוא מסתלבט  עלי , כל הסיטואציה מבדרת אותי קצת,

בנה לי הווה, עבר ועתיד ורוד

ואז הוא ביקש שאני אקרא לרעות,

ואותה הסיטואציה חוזרת לה,

העניין הוא , שהוא פשוט אמר לרעות מילה במילה את כל הדברים שהוא אמר לי ,בלי להחסיר שום פרט  ובא לי להיקרע מצחוק,

לפחות היה  מגוון … או דואג שאני לא אשמע .. .

אז אם היה לי ספק .. הוא דאג להפיג אותו .

הודים .. ימכרו לך אויר ב- 10רופי. (לפני מיקוח) .

המשכנו ב"מסע" ,

מבררת לי על מקום טוב ליוגה,

חשבתי שזה יהיה יותר פשוט .. אבל אין סוף למקומות ,

ויש מסאג’ים, מדיטציה, רייקי,  קורסי בישול וכו וכו

אין סוף לדברים ,

ופתאום בא לי הכל ,

ופה התחיל הרגע בו באמת התחלתי להתבלבל לי,

הלכתי לשיעור יוגה ראשון, היה שם בחור צעיר , נראה לי מוכר,

זאב, ראיתי אותו בארוחת הבוקר בסוויס,

בחור מקסים , בן 20 , מטייל כבר תקופה ארוכה, קבענו כבר להגיע ביחד בבקר לשיעורים ביחד, ואחהצ.. בכל זאת יש הליכה של חצי שעה מהסוויס לפה,

ישבנו דיברנו,

והוא מספר לי על הקומבמלה , וורנאסי , ויפאסנה שהוא הולך לעבור

וכן.. הרעב אצלי רק גובר וגובר, רעב להודו , רעב לראות , לחוות , להספיק הכל ,

ככה זה היה במשך יומיים ,שלושה  כל מקום ששמעתי עליו רציתי לראות ,

רעות כבר קלטה אותי, איך שהייתי שומעת משהו חדש הניצוץ בעיניים הופיע ,  קצר במוח ..והיא כבר ידעה מה הולך להיות המשפט הבא שלי ..

רעות בואי נלך גם J

 

כבר אחרי יומיים , יש לנו את החבורה המוכרת , עם אופי מסוים ,

זאב משווק את הקומבמלה  ויצר לעצמו קהל מעריצים , מצד שני י’ ו- ג’ , כמו שני שדים קטנים וחמודים שמושכים לכיוון השני של לא לעשות כלום , רק ללכת לחוף וכמה שעושים פחות כך יותר טוב , מיכל ושירי , בבית יתומים , רעות במסאגים , ואני ביוגה ובאלף מקומות אחרים.

 

והחששות שהיו לי לפני הטיול , שנוגעות לגיל כבר התפוגגו ,

נכון, רוב המטיילים צעירים ממני , אבל זה כלל לא משהו שדרש יחס.

בהודו כולנו ילדים.

כבר קיבלתי משימה מיהוראי , מיה מחר את לא עושה כלום . לא יוגה , לא כלום , בואי לחוף וזהו .

לא יכולתי . לא נרגעתי.

ואז הגיעה השבת .

יצאתי מהשיעור בתשע, והתיישבתי לי לבד בג’רמן בייקרי , שותה לי צאי , ומסתכלת על הגנגס,

הקופים ,

האנשים ,

ואני מהופנטת .

מרותקת לכיסא ולא יכולה לזוז .

קבעתי עם רעות אחרי השיעור.. אבל אני לא מסוגלת לעזוב את הספוט הזה .

השלפוחית לחצה אחרי זמן מה, הלכתי לחפש לי איזה חור .

יצאתי מהשירותים , כמה צעדים ברחבה לכיוון הגנגס , עדיין לא יכולה לזוז מפה,

התיישבתי לי .

שני הודים לידי כובסים בגדים,

כמה הודים מולי, רוחצים בגנגס,

משהו קורה וקורא לי ואין לי מושג מה זה.

לא זוכרת מתי הרגשתי כך בפעם האחרונה,

כנראה בגלל העובדה שזו בעצם הפעם הראשונה .

הכל מתנהל מסביב באותה הצורה כמו אתמול , כמו שלשלום, כמו לפני דקה, אבל רק עכשיו אני קולטת. רק עכשיו אני רואה סוף סוף .

בא לי לצרוח.

בא לי לבכות.

בא לי לצחוק.

ופתאום לא בא לי כלום ,

לא חושבת על שום מקום אחר , על אף אחד , על מה יהיה , מה כדאי יותר, מה כדאי פחות .

אני פה .

 

ובפעם הראשונה מאז שאני פה .. אני גם עכשיו .

השקט הגיע .

התמזגתי והתמכרתי.

 

 

נשארנו ברישיקש שבועיים וחצי .

וכל מילה נוספת מיותרת .