וארנסי אהובתי

       

השעה כעת 3:44 לפנות בוקר בין ה-19 ל-20. הסיבה שאני מודעת בכלל לזמן היא שג’אגרן- הבחור ההולנדי שטיילתי איתו בחודשיים האחרונים אמור להיות על המונית בדרך לשדה ומשם לאמסטרדם. הוא החליט לבלות את ימיו הבודדים בדלהי בפינוק יתר, ןלפי כך התאכסן במלון יוקרתי בחדר של 1500 רופי ללילה עם מסך פלאזמה ענקי.

 

ישבנו היום לצפות בסרט (ממבחר הסרטים שרכש היום אחריי שבספונטניות שרק חוזרים למולדת יכולים להרשות לעצמם- לקנות גם דיוידי) והזמנו פנקיק שוקולד בננה וצ’אי מהמצסעדה הסמוכה בשירות חדרים- רק כי יכולנו להרשות לעצמנו.

 

מצחיק וכמעט מנותק מהמציאות לחשוב שב-100 ש"ח אפשר לקנות חיי יוקרה כל כך בקלות, אנשים רגילים כמוני- שעובדת כטבחית בשגרה, וכמו ג’גראן שיש לו בכלל בעיות כלכליות עם הדירה שלו בהולנד.

 

 לא חשבתי שאני אומר זאת אי פעם אך אתמול הרגשתי מותרות אמיתית, ואני לא מדברת על החדר היוקרתי. מי היה מאמין שהחדר המעופש בגסט האוס בדלהי יגרום לי להרגיש ככה, אך אני מניחה שאחריי חודשיים כמעט של מקלחות קרות מדיי, ולינה בחדרים שכוחי אל משהו שתולעים, פשפשים, נחשים, מקקים חולדות ושאר תחלואי עולם שונים הם דיירי בית קבועים במקום- מקלחת חמה ושינה על מיטה ולא על מחצלת שמרופדת אבן- יכולים לגרום לכל אחד להרגיש כמו מלך ליום אחד.  

 

 אז אחריי שינה חטופה ונסיעה של 14 שעות ברכבת שבמהלכה קיבלתי הזמנה לחתונה הודית מבחור ממש נחמד, אישה שציירה לי על היד עם חינה, והודי מסכן שהצהיר על אהבתו הכנה אך נשבר לו הלב- הגעתי לוארנסי.

 

אני מנסה לפלס לי דרך בין סמטאותיה הצרות שכולם מכירים מהסיפורים- אך המציאות שונה לגמריי. כמה הזוי ומטורף יכול מקום אחד להיות!! פרות ריקשות עזים, ויותר מדיי אנשים- כך שמעבר מצדו האחד לשני של הכביש מזכיר יותר מאבק הישרדות.

 

אני מתקדמת לאיטי, בוחרת גאט שתוביל אותי במסתוריות לגנגס ומוצפת צבעים סביבי. הם שוטפים לי את העינים, הכל צועק וצורח סביבי, וחלקיקים לבנים וקטנים עפים באוויר כמו שלג. אני מתחילה להתקדם לכיוון הגאט, הולכת בתוכה וקצת קשה לנשום מהצפיפות ומהחלקיקים דמויי פתיתי השלג שעפים באוויר.

 

ואז הגנגס.

 

סיפור אחר לגמריי. המאה ה-21 שעדיין נראית כמו המאה ה-18. מרתק. המסתורין אופף את המים הדלוחים האלה- אתה מרגיש את זה בכל הגוף. אז אני הולכת לאורכו של הנהר, הגאטות חולפות לי מול העיניים, ומדיי פעם נעצרת לעוד תמונה, לעשן סיגריה, לשתות עוד צ’אי…. ופעם אחת בישיבה ממושכת מעט יותר אני מבחינה בחתונה הודית שמתקרבת.

 

התופים רועמים, המשתתפים רוקדים בטראנס, הכלה שלבושה בסארי אדום מסורתי ואמורה לשמור על ארשת פנים עצובה וקודרת, מחזיקה את עצמה שלא לחייך ולא לתת דרור לאושר שצפון בה, והחלקיקים הלבנים עפים מעליהים- כאילו לכבודם.

 

 ואז אני מריחה ריח שרוף ומעט משונה, ומביטו לצדו השני של הגנגס לגאט רחוקה מעט- ג’אלסין גאט, כשבדיוק תרחש שם טקס של שריפת גופות. אני מבינה לפצע שהחלקיקים הלבנים רחוקים מיליון שנות אור מלהיות שלג.

 

וארנסי.

 

המקום היחיד בעולם שבו סוף והתחלה חיים ומתקיימים בהרמוניה מושלמת ומאזנת האחד ליד השני.