זוכה ושמו מתניה

חג ההולי המתקיים ברחבי הודו מדי שנה, הוא חג צבעוני ושמח המתאפיין במלחמות צבע, מים ומרדפים ברחובות. בכל שנה, אלפי מטיילים מקשטים את פרופיליהם ברשתות החברתיות בתמונת עוצרות נשימה. 

השנה ערכנו תחרות לייקים בין מצלמים שונים, ואנחנו שמחים להציג בפניכם את המנצח הגדול של תחרות ההולי…הרי הוא מתניה צוברי, בן 25 מפסגות, חובב צילום, פריזבי וטאלי.

 מתניה מטייל כבר חמישה חודשים עם חבר שלמד איתו בתיכון. זו הפעם הראשונה שלו בהודו, באמצע עשה גיחה לתאילנד רק בכדי לשוב להודו.

אז… איך הייתה הנחיתה בהודו?

"נחתנו במומביי בתחילת נובמבר. הייתה נחיתה קשה, קיבלנו עקיצה טובה כמו שצריך, ניגש אלינו הודי עם מדים ואמר לנו לעמוד בצד, ואני רגיל לראות מישהו עם מדים ולציית אז עשיתי את זה- הרגע באתי מהארץ. עשה לנו קטע של "יש לי מלון במרכז, רק 35 דולר כל אחד כולל מונית". עוד לא היינו מודעים למחירים ודי היינו המומים אז פשוט הלכנו אחריו. היינו שלושה אנשים, פגשנו עוד ישראלי בדרך. הגענו לאורווה עם מיטה שמתאימה לשני אנשים. בהמשך הביאו לנו שמיכה מגולגלת ששימשה למזרן נוסף. היינו מותשים, התפשרנו והלכנו לישון. למחרת אמרנו שניקח רכבת לגואה כי כולם מדברים על זה. בתחנת רכבת שאלנו אנשים איך להגיע וכל אחד אמר משהו אחר. עברנו בין רכבות וירדנו בתחנות. בשלב כלשהו אחרי כמה תחנות גילינו שהארנק של החבר לא איתנו. לא היה לנו איך לחזור למלון לבדוק, לא היה לנו מושג איפה אנחנו ובטח שלא איך קוראים למלון כדי להיעזר במקומיים. אחרי כמה זמן שהסתכלנו בתמונות בפלאפון כדי למצוא משהו באמת מצאנו איזשהו סלפי שלנו וממש מאחורה בצד הקיצוני של התמונה רואים בנק שהיה קרוב למלון. ישר לקחנו מונית למלון ונמצאה האבידה"

 

אנדמן- "כמו בסרט של נמו"

 

מה היה אחר כך? לאיפה התגלגלתם?

בסופו של דבר לקחנו רכבת סליפר לגואה, היינו בארמבול שבוע ואז האמפי ואום ביץ' שהיא פשוט מדהימה. הכי רגוע לשבת בשקיעה והדולפינים קופצים. אחר כך היינו בוואטה שבועיים-שלושה. הדרמנו עוד למונאר וורקלה ויצאנו משביל החומוס לבנגלור, מייסור ואוטי, כפר ממש גבוה עם בקושי תיירים. היינו באנדמן, עשינו קורס צלילה וזה היה בדיוק כמו בסרט של נמו. אני בוודאות אחזור לשם. קפצנו לחודש לתאילנד עם חברים מהארץ ואז חזרנו לפושקר ורישיקש. ההולי היה פשוט משוגע. ים של צבעים ואנשים שמחים. התלבטנו אם להמשיך מפה לקאסר דיווי כיעד אחרון אבל בסוף נמשיך לדראמסללה".

 

איך זה לטייל עם אותו חבר כל הזמן?

"זה די שונה מבנים ובנות, במהלך הטיול נתקלנו באנשים שרבו והתפצלו אבל אנחנו חברים מספיק זמן, נותנים מרחב. כבר שכרנו דירה יחד, יודעים רצונות אחד של השני ויצא שהחלטנו על אותם מקומות, זרמנו ופתרנו מחלוקות."

 

עם החבר ונספחים

 

איפה היה הטאלי הכי טעים שאכלת?

"הטאלי הכי טעים היה גם הראשון שיצא לי לאכול. בהאמפי- באיזה דאבה כשנוסעים לכיוון האגם, 'הטאלי של אסתי'. נכנסנו וכל המטבח היה פתוח, ראינו שהיא מכינה את הכל במקום בהתאם לכמה שהזמנו וכל הזמן היא הוסיפה לנו ריפיל.

כשהיינו בוואטה נכנסו לאיזה מלון יחסית 'פנסי' והזמנו טאלי וזה הרגיש כמו לאכול בשדה קרב, שירות לקוחות ברמה מוגזמת, לא הפסיקו לשאול מה חסר ואם הכל בסדר. יצאנו משם בתחושה של "מה קרה פה עכשיו".

 

מתבאס לחזור או שסבבה?

"סגרתי את הכרטיס לפני. באתי בתחושות מעורבות. אני רגיל לשגרה בארץ ומרגיש כאילו חייתי במציאות אחרת כל התקופה הזו, יכול להיות שאני אבוא ביציאה לאמא שלי עם "מילגה שניצל?". אני לא יודע מה יהיה, התפטרתי מהעבודה הקודמת בארץ ולימודים לא בתכנון בינתיים. אני אקח איזה חודש להתאפס מהנחיתה."

 

בהחלט צריך הרבה זמן להתאושש..מתן והעץ בבונדינג

 

מה חיפשת? תכננת הרבה זמן לטוס?

"התלבטנו אם דרום אמריקה או מזרח. הוחלט שהטיימינג לא טוב לדרום אמריקה וזה יהיה יקר מידי. חוץ מזה, יש לנו חבר הודי שנולד באיזור רג'סטאן, אז שמעתי על האזור והסתקרנתי. בדרך כלל אחרי צבא טסים ורציתי גם טיול כזה ארוך. כולם חוזרים עם עיניים מוארות, רציתי להבין על מה כולם מדברים אבל באתי בלי ציפיות."

 

איזה כיף זה לסוע לטיול בלי ציפיות ואז להתאהב במאמא אינדיה. 

מערכת הודו סי או איי אל מקנאה ומאחלת לך להמשיך לעוף על הטיול שלך!