זכרונות מהודו – חלק א’: רחובותיה של הודו

השמש הפציעה והחלה לפרוש את אורה על הרחוב ההודי בלב עיר דרומית. ערפילי העשן של יום האתמול עדיין נשאו באוויר ונשים עטופות סארי צבעוני החלו מטאטות, כפופות, את הכביש המאובק במטאטא עשוי מקש…
התנועה ברחובות עדיין דלילה. אנשיה של הודו עדיין מעכלים לאיטם את בואו של הבוקר, בואו של עוד יום בו אתה נבלע בין צבא האנשים ההולכים והבאים, דוחפים ונדחפים, אנשים עמלים הנושאים משאות ממקום למקום, אלו בעגלות משא ואלו על ראשם.

רגע אחד לפני שהאינדבדואל הולך ונעלם לו בתוך קולות העיר הסואנת, קולות של ריקשות ממונעות, מוניות, אוטובוסים ומשאיות הצופרים ללא הרף…
רגע אחד לפני שאתה נבלע בתוך זרם בלתי פוסק של אנשים וחיות…רגע לפני שהמרוץ היומי מתחיל אין כמו לפתוח את הבוקר בהתענגות על כוס צ’אי מסאלה, מעט מתובל מאוד מתקתק בדוכן הצ’אי השכונתי ואז לצאת אל ההמולה…

הרחוב ההודי כפי שספרו רבים לפניי, אכן מעופש ומלוכלך, מעין עליבות עירונית בלתי נסבלת של תעלות ביוב פתוחות ומעלות צחנה המשמשות בעיקר כמקום מרבץ לחזירים המשתכשכים במימיהם בהנאה רבה.
גבעות של אשפה מטונפת הנערמות מכל עבר משמשות במקרה הטוב כשירותים ציבוריים עבור ההמונים העושים את צרכיהם באוויר הפתוח, 
ובמקרה הגרוע יותר כאי מטמון עבור ילדים מורעבים.
פרות ושוורים משוטטים ונחים בשלווה במהומה ההודית, חוסמים את הסמטאות הצרות בשכונות.
ריח גלליהם מתערבב עם ריחה המתוק של קטורת ה"דרשן" העולה מן המקדשים הפזורים בכל רחוב וסמטה- זהו הריח של הודו, ריח הנצרב בזכרון לנצח,
ריחו של הגעגוע להודו…
                                                                                                              
                                                                                                           
אך הרחוב ההודי, כפי שגם סיפרו רבים לפניי, הוא רחוב סוחף ומסנוור בצבעיו העזים, הנזרקים החוצה ביתר שאת מתוך אותה אפרוריות כה מדכאת.
נתחיל עם הנשים, הסארי והבדים. מכת צבע מסנוורת תכה כל בן-אנוש שיתור את שווקי הבדים בערים.
בסמטאות צרות, חנויות לממכר סארי מסודרות האחת אחרי השנייה, מציגות מגוון אינסופי של בדים, צבעים ודוגמאות מעוטרות בזהב, פייטים ואבנים מנצנצות. אמהות ובנות יושבות על רצפת החנויות, מוכרי הבדים רצים הנה והנה בכדי לקלוע לטעמן, בדים נפתחים ונפרשים ללא הפסק בתקווה שמשהו יצוד את עיניהן. מכאן הן עוברות לחייט הצמוד וחולצת צ’ולי חשופת בטן תהיה מוכנה כבהרף עין.
אולם הצבע לא נעצר שם, הוא ממשיך להשתלט על הרחוב האפרורי: הטורבנים, השווקים, הפרחים, הפירות, האבקות, התבלינים, הקטניות והממתקים,
וכמה לא מפתיע גם האלים והאלות זוהרים בצבעוניותם. הכל כה חי, הכל כה ססגוני צבעוני וצועק, הכל כה ריחני, אין מנוס מחידוד החושים.
בכך אין ספק, הודו היא האוחזת, ובצדק, בתואר של ארץ הצבעים, הריחות והטעמים.
   
את כתמי הצבע ניתן אף לראות ממעוף הציפור. הגגות בכפרי הודו הוא אחד מן המקומות האידיאלים למלאכת הכביסה והייבוש. נשים צבעוניות כובסות, תולות ומייבשות בדים צבעוניים מכל עבר. הדבר היחיד ממנו צריכות הן להישמר זה מפני הקופים שסיגלו לעצמם מן תכונה שובבית של משחקי גנוב וברח של כל דבר אפשרי- הקופים הם הראג’ות, המלכים של גגות הודו!!!
האחד שהתמזל מזלו ומיים זורמים יש בגגו, יכול להתענג על מקלחת קרירה באוויר הפתוח, מקלחת אשר חוסכת ממנו את ההמתנה הכל כך מייגעת של תושבי השכונה למעט מים מן הברז הציבורי או מהתור הארוך המשתרך בנקודות חלוקת המים בסלאמס.
אבל לגגות הודו יש יתרון נוסף, הם מהווים כמקום מפלט מן הרחוב ההומה, מקום בו ניתן לשאוף מעט אוויר, גם אם הוא מזוהם, מקום בו ניתן להצטנן בלילות חום בלתי נסבלים, ובעיקר כמקום אידאלי להעפת עפיפונים.
סופם של מרבית העפיפונים ואיתם שמחת הילדים נתקעת על תסבוכת חוטי החשמל והתקשורת הנמוכים שלעיתים קרובות מסתירות את פיסת השמיים מעל…. אך עדיין החיוך על פניהם נשאר….
                                                                                                                      

         המשך יבוא….