חודשיים של שתיקה

יושב במשרד בפארק המדע ברחובות ומרגיש חצוי. 
אני במשבצת שאמרו לי לשאוף אליה והכל יהיה טוב, שם האושר. אבל מאושר אני לא.
דיברו בקורס מדיטציה בארץ על זמניות, סבתא שלי ז"ל נפטרה ושם נפל האסימון, האסימון שהכל זמני ובמיוחד אני.

לא עברו שבועיים וכבר הגשתי מכתב התפטרות עם כרטיס טיסה ביד כאשר כל מה שעמד לנגד עיניי זה להגיע ללומביני, מקום הולדתו של בודהה.
רציתי להיכנס לויפאסנה של חודשיים במנזר וכולם חשבו שהשתגעתי, בתוך תוכי ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון, הכי נכון.
וכך היה, נכנסתי לחודשיים של מסע רוחני הכי מעצים והכי משמעותי שהיה לי בחיים.

 

 

"נכנסתי למסע הרוחני הכי משמעותי שהיה לי בחיים." הכניסה ללומביני

 

אני התאמנתי לפי מסורת ה – Mahasi מבורמה של זרם ה – Theravada בבודהיזם. האובייקט הדומיננטי זה הבטן שלנו וצריך להתבונן בה. כל פעם שהמחשבה נודדת, עושים דבר שנקרא Labeling. אם למשל אני מתכנן לעתיד, אני אומר לעצמי בראש Planning Planning.

קמתי כל בוקר ב – 4:00 ואכלתי שתי ארוחות ביום כאשר לא אוכלים אחרי 12:00 בצהריים. שעה מדיטציית ישיבה ואז שעה מדיטציית הליכה, כך לסירוגין כל היום עד 22:00. היו 10 דקות שיחה עם הנזיר או הנזירה כמעט כל יום בשביל הכוונה בתהליך. בשעה 17:30 הנזיר העביר שיעור על בודהיזם באולם המדיטציה, כמה למדתי מהשיעורים הללו.

ככל שהתקדמתי בתהליך שמתי לב לדפוסים של המחשבה וכמה שהיא מזוהמת. על כמה שאני לא חי את ההווה למרות כל המשפטים היפים שאני מאמין בהם. מסתבר שלא משנה כמה קראת או כמה הרציונל מסכים, כדי "לדעת" דברים חייבים לחוות אותם.

 

"כדי לדעת דברים חייבים לחוות אותם". אולם המדיטציה בלומביני

 

אני זוכר שביום ה – 13 הרגשתי תחושות של מתיחה וכיווץ בבטן בפעם הראשונה בחיי, כמה התרגשתי. חודש קדימה כבר חוויתי את יסוד האוויר ואת הזמניות על הגוף שלי.

בועות וויברציות שבאות משום מקום והולכות לשום מקום, הכל רוטט, גם המחשבה שלנו.

כל הקונספט של הגוף ושל העצמי נשבר לו לאיטו וחוויתי את ההווה יותר ויותר. היו מדיטציות שקמתי מהן בתחושות של רוגע ושלווה שלא חוויתי מעולם, הרגשתי קליל וכאילו מרחף על ענן, גיליתי את הסם החזק ביותר, סם המדיטציה וההוויה. ראיתי איך היקשרות לתחושות הטובות לא פחות גרועה מהיקשרות לתחושות הרעות. ראיתי איך אנחנו עבדים של תשוקות וסיפוקן עד התשוקה הבאה, מעגל ה – Samsara וה – Craving.
חוויתי רעב, קור, חוסר שינה, כאבים, סבל והתנגדות. התרגלתי לבדידות שבניכור. חייתי ב- Slow Motion, חייתי במציאות מדומה.

 

"הרגשתי קליל וכאילו מרחף על ענן". בתוך המנזר

 

עם הזמן, הריכוז נהיה חד יותר ויכולתי לתפוס את המחשבה הנודדת עם Labeling מתאים במהירות, הצלחתי לאלף את המחשבה הפראית. בשלב אחר של התהליך אובייקטים צצו ונעלמו במהירות מפחידה, הרבה קונספטים ומיתוסים החלו להישבר.

בגלל ההגבלה של החושים היה שלב שלא הרגשתי טעם של אוכל ומספר ימים לאחר מכן הכל היה לי מגעיל. מה הולך פה?? אמרתי לעצמי.
במשך חודשיים אני עובר ליד אנשים, יושב איתם באותו שולחן בחדר האוכל וכלום. שום מבט, מחווה, מגע או כל צורה של תקשורת וחום אנושי. זה היה אחד הדברים שהיו לי הכי קשים שם.
לאורך התקופה הבנתי שההתנזרות הזו חיונית כדי שאוכל לצלול באמת פנימה דרך השקט, רחוק מכל הרעש שהתרגלתי אליו.
למדתי לא להיקשר לכלום, איך הנזיר אמר- "המחשבה היא כמו מים שקופים, כל פעם נצבעת בצבע אחר, אין שם כלום."

 

"למדתי לא להיקשר לכלום" 

 

לקח לי הרבה זמן עד שהתבוננתי באמת בכאב הפיזי, כל הזמן ניסיתי לברוח ממנו, שלא יגיע אליי, זה מה שאנחנו עושים כל החיים. באיזשהו שלב נכנעתי, הפסקתי את המלחמה בין המחשבה לגוף ועשיתי ביניהם שלום. קיבלתי את הכאב והתבוננתי בו. לפעמים פולסים של חום, לפעמים התכווצויות, אבל אם התבוננתי מספיק זמן מבלי להגיב הוא חלף.
השד לא כזה נורא, הוא נורא כל עוד הוא שד.

הרבה תובנות אני לוקח איתי מהתקופה הנפלאה והלא פשוטה הזו אבל הכתבה צרה מלהכיל. אני זוכר שהחברה הכי טובה שלי עזבה יום אחד הכל ועברה לגור בברזיל, איזה אומץ אמרתי לעצמי … הלוואי וגם אני הייתי מסוגל. מסתבר שכל אחד עובר את המסע שלו בקצב שלו עד שהוא בשל. תמיד חיכיתי לאיזשהו אישור, בין אם זה מהחברה או מההורים אבל האישור לא הגיע.

זה לא משנה אם זה מדיטציה, טיול ארוך או כל דבר אחר שמדבר אלינו ברמה הכי עמוקה.
צריך וחובה להקשיב לקול הזה, הוא הכי נכון ואמיתי. כולנו נמות בסוף, ידיעה מטרידה שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנה. עד שהרגע הזה יגיע אני אומר לבחור בחיים במקום למות לאט. כולי תקווה שהסיפור שלי ייתן השראה לאנשים אחרים לצאת למסע שלהם.

אסיים בציטוט של מישהי מאוד חכמה שהכרתי במקסיקו:
"כשדברים לא מסתדרים לך בראש… תקשיב ללב. אתה כבר יודע את התשובה"