Categories
ללא קטגוריה

חיבוק של אמה

אשרם. חיבוק. נתינה. מקדש. תור. תיירים. תרומות. כסף. אלה האסוציאציות שחלפו בראשי עת התבקשתי לכתוב מאמר על האשרם של אמה המחבקת. כמובן שלא ניתן יהיה לכתוב מאמר אותנטי אם אשקיף על הנעשה מבחוץ, אי לכך גייסתי את עצמי ואת גופי ואת נפשי לראות מקרוב מה עומד מאחורי השם שמטיילים רבים מכירים ומצד שני, ורבים אחרים טרם שמעו עליו.
 

כתיבה וצילום: זהבה דוד


אמה בהינדי משמעו אמא. ולא לחינם זכתה שרי מאטה אמריטנאנדמאיי לתואר הזה. בתור אחת שחיבקה מיליוני בני אדם שמה יצא למרחוק כאישה נדירה ומיוחדת שמלמדת ראייה ומודעות עצמית שלדידה מגיעים למיצוי כאשר אנו נותנים מעצמנו. החיבוק, למעשה, הוא נתינה ללא תמורה. בהרצאות אשר היא נושאת ברחבי העולם ובמיוחד בארצות מערב אירופה, היא שמה דגש מיוחד על היותנו בני אדם החיים בעולם שבו נתינה היא המפתח להמשך קיומנו. הנתינה יכולה להתבטא באלפי דרכים כאשר חיבוק הוא רק אחד מהם ואולי הבסיסי שביניהם.

 
קובץ:Mata Amritanandamayi.jpg
אמה. צילום מתוך ויקיפדיה
 
אז מי זו אמה המחבקת?
אמה, אשר גדלה בכפר קטן בקרלה בשנת 1953, החלה בתרגולי מדיטציה על חוף הים עוד בהיותה ילדה קטנה ובשירת מזמורים קדושים אשר משכו את תשומת לבם של שכניה בגלל המסירות והדבקות הרבה בה הם נהגו. בגיל 9 אמא של אמה נפלה למשכב ואמה נאלצה להפסיק לימודיה בבית הספר ולטפל באחיה הקטנים. העוני היה כה רב עד כי היא נאלצה לבקש שאריות מזון משכניה ומכריה. אט אט החלה לחלחל בה המודעות לסבל הרב ולעוני הקשה בו אנשי הכפר חיו וגם מעבר לכפר הקטן. בראותה כל זאת היא החלה נותנת מבגדיה שלה ומאוכל אשר היה מיועד לבני ביתה, ועונשים רבים ואף מכות הוטלו עליה עקב כך.
 
אמה פשוט לא יכולה היתה לנהוג אחרת ולא הבינה איך אפשר לעצום עין לנוכח הסבל הרב והדלות בה אנשים רבים כל כך נאלצים לחיות בהם יום יום. יחד עם הנתינה החומרית, אמה החלה לחבק אנשים כך סתם, מעצם הרצון לחזק את רוחם ולהעניק להם נחמה פורתא.
על פי ההינדואיזם סבל הוא תוצר בלתי נמנע של הקארמה של האדם, התוצאה של מעשיו של האדם בעבר. אמה לא התווכחה עם קביעה זו של ההינדואיזם אך הוסיפה מחשבה משל עצמה: אם נקבע לאדם כי על פי הקארמה שלו נדון הוא לסבל, האם זה איננו תפקידנו כבני אדם להקל על סבלו?
 
בקהילה בה נולדה וגדלה אמה לא היה זה מקובל שילדה בת 14 תיגע באנשים אחרים ובמיוחד בגברים. אמה לא שעתה לאזהרות הוריה או סביבתה והמשיכה לחבק ולנחם בכך אנשים רבים. לימים היא תסביר שאין היא רואה כל הבדל בין נשים לגברים ואין זה משנה כלל מי עומד מולה. "כל רצוני הוא לנחם את אלה הסובלים ממש כפי שתפקידו של הרופא הוא לרפא את החולים."
 
כך נראה האשרם
 
לפני כ-25 שנה הגיעה ידיעה לאוזניה של אמה על פיה בית יתומים אינו יכול להתקיים יותר והוא מאיים לסגור את שעריו ולשלח את הילדים היתומים הרבים שבו לרחוב. אמה, אשר ראתה את המצוקה של המקום וחששה שהילדים שכבר סבלו רבות בחייהם יסבלו שוב עת יינעלו בפניהם שערי המקום אשר תומך ומטפל בהם, החליטה לתרום את כל כספי התרומות אשר נועדו לבניית האשרם הראשון לאותו בית יתומים. היום, המקום בו נולדה אמה, הפך להיות מקום משכנו של האשרם הגדול והמטה הראשי של הארגון ההומני והרוחני אשר ידוע יותר בשם Mata Amritanandamayi Math.
 
עד כה אמה חיבקה למעלה מ-32 מיליון בני אדם והיד עוד נטויה. כשהיא נשאלה בעבר מהיכן האנרגיה לחבק ולתמוך בכל כך הרבה אנשים בהיותה עסוקה וטרודה בפרויקטים אשר כל כולם עזרה לזולת בהודו ומחוצה לה, היא ענתה ש"במקום בו יש אהבה אמיתית, הכול אפשרי ללא מאמץ." הפרויקטים הרבים אותם אמה מנהלת מרחוק ומקרוב כוללים בעיקר עזרה לנפגעי אסונות טבע כמו אסון הצונאמי, שיטפונות שפקדו את אנדרה פרדש, סופת קטרינה בארה"ב ועוד, תמיכה כלכלית בבתי יתומים רבים ברחבי העולם לרבות הודו, מלגות לימוד למעוטי יכולת, שיקום בתים הרוסים כתוצאה מאסונות טבע כאלו ואחרים בהודו ומחוצה לה, עידוד נשים לצאת לעבוד ולרכוש השכלה ועוד. המהירות בה הכסף ניתן לאותם אזורים מוכי גורל צריכה לשמש דוגמה למדינות רבות אשר לוקות בסחבת ביורוקרטית ומעבירות את הכסף, אם בכלל, באיטיות בלתי סבירה.
 
אגף מגורי הוי איי פי
 
אמה ממהרת לתרום כפסי תרומות ונוכחת במקום ע"מ לוודא שהכסף משמש לצרכים הנכונים ולא מבוזבז בידיים הלא נכונות ו/או נופל בין הכיסאות. מאז ועד היום המרכז הרוחני מחבק לתוכו אלפי בני אדם הבאים לשמוע את אמה מקרוב ולזכות בחיבוק ממנה וגם כשהיא איננה נוכחת שם פיזית, התרגולים, המזמורים וכל שאר סדר היום מנוהל בקפידה ע"י המורים במקום. כשאמה נמצאת שם, הדארשן (הרצאה רוחנית) ניתן בימים רביעי, חמישי, שבת וראשון.
 
בתור התחלה, אמה ממליצה על דרך האמצע למחפשים הרוחניים, משמע נתיב מאוזן של מדיטציה, שירות לזולת ותרגול דבקות בשילב יום צום אחד בשבוע, אך תרגול קיצוני לכאן או לכאן אינו מומלץ כלל ואלו המעוניינים להחמיר עם עצמם יכולים לעשות זאת ע"י אישור ממנה. אם הינכם ברי מזל תוכלו לשמוע ולראות את אמה נושאת דברים ברוח זו באשרם המפורסם שלה באמריטפורי אם כי רצוי לבדוק באתר הבית שלה מתי בדיוק היא אמורה להיות באשרם שכן רוב זמנה מתחלק בין האשרם לבין ביקורים וגיחות לחו"ל. בתום ההרצאה (דארשן) היא נעמדת ומתחילה לחבק את האנשים שכבר עומדים בתור ורוצים רק להרגיש את האנרגיה השופעת ממנה ולו לכמה שניות .
 
הנוף בכניסה לאשרם
 
איך מגיעים?
לפני שאתחיל לספר את קורותיי באשרם, נספר לכל המעוניינים להגיע כיצד עושים זאת בדרך הקלה ביותר עד כמה שניתן בניגוד לדרכים העקלקלות שבהם נאלצתי אני להגיע:
אם מגיעים מקוצ’ין לכיוון אמרטיפורי, קחו אוטובוס מקומי מתחנת האוטובוסים בפורט קוצ’ין לקולאם ואז בדרך בקשו מהנהג להוריד אתכם בתחנה שנקראת קארונהפאפאלי ומשם תוכלו לקחת ריקשה לכיוון המקדש (ריקשה תעלה אז 150 רופי).
דרך אחרת היא להגיד לנהג שאתם רוצים להגיע למקדש והוא ידאג להוריד אתכם באמריטפורי, לפני קארונהפאפאלי ומשם ריקשה תעלה לכם 75-80 רופי עד המקדש.
דרך אחרת והרבה יותר מומלצת היא לקחת סירה שיוצאת מכיוון פורט קוצ’י לאמריטפורי ישירות לאשרם לboat jetti . אם אתם באליפי גם משם תוכלו להגיע בסירה ישירות לאשרם. הנוף מדהים והזמן יעבור לכם במהירות ללא קפיצות וסיבובים חדים כמו בלוקאל בס.
דרך נוספת להגיע, היא ברכבת מקוצ’ין לכיוון קולאם ומשם אוטובוס לאשרם. החסרון היחיד הוא שהרכבות תמיד מלאות ויש להזמין לפחות שבוע מראש כרטיס.
אנחנו ממליצים להגיע באוטובוס מקומי גם בגלל החוויה וגם בגלל הנוף שיתגלה לכם בדרך.
מומלץ מאוד עוד לפני שמגיעים להירשם און ליין באתר www.amritapuri.org/visit ואז תקבלו מספר בין 6 ספרות ואותיות אותו תידרשו להביא אתכם למשרד הקבלה.
 
החדר בו בילתה הכותבת בזמן השהייה
 
כשהגעתי לאשרם מלאת ציפיות וחששות שמתי לב לחלוקה הבולטת בין אורחים זרים, להלן תיירים, לבין האוכלוסייה המקומית, אך לזה עוד נגיע בהמשך. בכל מקרה, מיד בהגיעכם יבדקו אם אכן נרשמתם און ליין ואז תקבלו טופס אותו תמלאו עם כל הפרטים כמו מספר הויזה שלכם, מקצוע גיל והצהרת בריאות. לאחר מכן יחלקו לכם חוברת הסבר על האשרם כולל לוח זמנים ותקבלו גם מעין קבלה המציינת את מספר החדר ואת קוד המנעול של הדלת. החדרים משותפים לשניים עד שלושה אנשים. יש גם חדרים ליחיד וגם לזוגות נשואים (במידה ואתם זוג לא נשוי לא תוכלו לישון באותו חדר ותיאלצו להתפצל לחדרים שונים).
 
ומה עושים באשרם?
לאחר שהנחתי את התיק שלי בחדר והכרתי את שותפותיי ליומיים הקרובים, הרשיתי לעצמי להתפעל מגודלו של המקום ולהבין איפה נמצא חדר האוכל ואיפה המקדש ומה עושים פה בכלל. נוכחתי לדעת שיש מקדש שבו בבוקר וגם בשעת בין ערביים שרים צ’אנטים, שהם מזמורי קודש. המקדש עצמו יפה מאוד, גדול ושם גם נמצאים המשרדים לקבלת תרומות, בירור על אמצעי תחבורה וגם משרד דואר ענק שיושבים בו מאות מתנדבים העוסקים בשליחת והפצת תורתה של אמה ברחבי העולם. בנייני המגורים עצומים ומספיקים לכל אותם תלמידים אשר רוצים לגור שם מספר ימים עד שבועות. אגב, התשלום ללילה לזרים הוא 250 רופי.
 
משרד הקבלה
 
בין הבניינים השונים יש חדר אוכל גדול המספק ארוחת בוקר, צהריים וערב בחינם.
לאלו המעוניינים באוכל פחות חריף או יותר מערבי יש קנטינה בסמוך והמחירים ממש מגוחכים. בנוסף לכל זה בבוקר בין השעות 8-10 פועל בית קפה במקביל לחדר האוכל הגדול, שם תוכלו לקבל קפה וסוגים שונים של ארוחת בוקר ממש כמו בכל מסעדה מערבית.
בין בנייני המגורים ישנו עוד מתחם עם חדרים בצורה מעוגלת שנחשב אזור הv.i.p  שם משלמים קצת יותר עבור מגורים. קרוב למתחם ישנה יציאה לחוף הים לאזור מדיטציית הבוקר. במתחם עצמו קיים בית ספר יסודי ותיכון והתלמידים באים למתחם גם כדי לאכול וגם כדי לתרגל מדיטציה. לצערי לא הצלחתי לקיים שיחה עם מי מהם, שכן ביום בו ראיתי אותם רובם ככולם מיהרו למבחן שנערך באותו הבוקר.
 
בין התפעלות וסקרנות לגלות עוד אי אילו מקומות מיוחדים, נוכחתי לדעת שכמות המבקרים במקום בלתי ניתנת להכלה: מדובר באלפי אנשים המגיעים לתקופות קצרות או ארוכות וביניהם מצאתי כאלה המגיעים בקביעות מדי שנה כדי להשתתף בפעילויות השונות ולחוות ימים של התבודדות, מדיטציות, הרצאות ושקט מירבי וכדי לזכות ולראות את אמה מקרוב ואולי אף לקבל שניות ספורות של חיבוק גדול ממנה.
 
כך או כך, לא תיארתי לעצמי ששמה יצא למרחוק, בארצות אירופה רבים שמעו עליה ומגיעים לכינוסים ההמוניים המתקיימים לפחות אחת לשנה במדינות אלה לצד מדינות אחרות כמו יפן, שוויץ, ארצות הברית קנדה ועוד ועוד. למעשה, רבים מהאנשים איתם דיברתי במתחם האשרם היו מארצות אלה וניכר היה כי הם צמאים למוצא פיה של אמה אשר הייתה אמורה להגיע לאחר מספר ימים.
 

אחד מבנייני המעונות
 
בריכה באשרם? איך זה יכול להיות?
מלי, שלה זה הביקור השישי באשרם, הגיעה מצרפת יחד עם בתה כדי לספוג מאוירת המקום, סיפרה כי היא מגיעה לכל כינוס אשר נערך בצרפת וכי היא מרגישה זכות להגיע להודו כדי לזכות בחיבוק ממנה. החיבוק הראשון שקיבלה ממנה היה לפני כ-12 שנה ומאז היא מגיעה ככל שמתאפשר לה לכנס כזה או אחר כדי להיות במחיצתה. כששאלתי לפשר התחושות לנוכח החיבוק מאמה, היא התקשתה להסביר ואמרה שמדובר באותם אנשים נדירים אשר האנרגיה פורצת מהם ומדביקה אחרים. היה לה קשה להסביר מה מיוחד כל כך בחיבוק אך עובדה היא שמדי שנה היא מתאמצת להגיע כדי לקבל ולהרגיש אותו.
 
שותפותיי לחדר, אחת מארצות הברית והשנייה מאנגליה, הגיעו לראשונה לאשרם והתעתדו להישאר עוד מספר ימים כדי להגיע לדרשאן- הרצאה הניתנת מאמה עצמה כאשר היא מגיעה לאשרם באמריטפורי. ג’יין, בת 23, כללה את השהות באשרם כחלק מהטיול שלה והגיעה מתוך סקרנות ורצון לנסות מדיטציה ואילו מלני,27, הגיעה לאשרם לפני החזרה הביתה לאנגליה מתוך רצון זהה למדוט, להתרחק מהמוכר והנוח וכמובן לפגוש את אמה. המוזר הוא, לדידי לפחות, היה לראות את הניצוץ בעיניים ולשמוע את ההתלהבות אודות המקום שהיה להם כבית שני לאחר כמה ימים ולשקוע בשיחה עמוקה על המניעים לשהות באשרם, ומיד באותה נשימה לקבל מהם הצעה לקפוץ לבריכה שנמצאת ממש מתחת לבניין בו השתכנו.
 
בריכה? באשרם? איך יכול להיות? ביקשתי מהן להראות לי את הבריכה והן אכן עשו זאת. להפתעתי ראיתי בריכה ענקית המיועדת לבנות בלבד ופועלת רוב שעות היום וכפי שאמרה לי אחת הנשים במקום: "אמה כל כך דואגת לבטיחות האנשים ודואגת שמא יתפתו להיכנס לים המסוכן כל כך, שכולו סלעים שאת חלקם לא ניתן לראות, שהיא החליטה לפתוח בריכה במקום לטובת אותם אלה הרוצים להתאוורר, כך הם יוכלו להתרחץ ולהתרענן אך בבריכה במקום בים הסוער והמסוכן תדיר". אולי הופתעתי כי לא ציפיתי לגלות בריכה במקום שאמורה לשרור בו אווירת קודש, סגפנות ורצינות. בריכה בעיניי היא חופש, כיף ועונג גדול.
 
והבריכה!
 
התחושה התעצמה כאשר הבנתי שמלבד הבריכה ומגורים נפרדים לנשים וגברים לא קיימת הפרדה לא בחדר האוכל, לא בהפסקות ולא במדיטציה. אולי אין רע בכך, הרהרתי ביני לבין עצמי, אולי ההפרדה חיונית רק במקומות כמו מרכזי ויפסאנה שם הדגש הוא על ניסיון להגיע ליכולת ריכוז עילאית והימנעות מדיבור וקשר עם הסביבה בכל אותם ימי הסדנה. מכיוון שהאשרם של אמה אינו בהכרח מרכז מדיטציה אלא מרכז לפעילויות שונות, כאשר אחד מני רבים הוא מדיטציה, אזי אין צורך בהפרדה בין המינים…
 
כך מצאתי זוגות אשר יושבים יחד, אוכלים ושותים, מדברים ואפילו מהלכים יד ביד- אודה כי הדבר היה לי מוזר. ייתכן כי אם הייתי נשארת במקום יותר מיומיים הדבר לא היה נראה לי מוזר ומפתיע והייתי מתרגלת לכל אותם מראות. התחושה שבודאי מתקבלת בקרב הקוראים היא שאני כאורחת הצופה מן הצד ותו לא, כותבת את רשמיי בזהירות ובמרחק בטחון, עד כדי שמירה על עצמי מ"התבוללות" יחד עם שאר המבקרים, כאחת העומדת על קצה הבריכה אך אינה קופצת למים. ותחושה זו היא לא בלתי נמנעת. אודה ולא אבוש- היום הראשון היה לא פחות מהלם תרבותי עבורי: החל במבנה עצמו ובהבנה כי מדובר במכונה משומנת המתפקדת היטב, עבור בכמות האנשים, אי הנפרדות בין גברים לנשים וכלה בסדר היום ובמגורים עצמם.
 
גם הם תלמידים…
 
כבר אחרי שוך ההלם, מצאתי את עצמי יושבת באולם הגדול שבמקדש הראשי שם שרו באותה עת עשרות נשים באדיקות ובמסירות צ’אנטים (מזמורי תפילה) במשך כשעה וחצי. בקומה העליונה, ממש כמו בעזרת נשים בבית כנסת, עמדו כמה נשים ושרו תוך כדי תנועות גוף המזכירות ריקוד בטן לייט, ואילו בקומה התחתונה, היכן שאני ישבתי, המזמורים הושרו במתינות יחסית וללא ריקוד כזה או אחר. לאחר הצ’אנטים הגיע זמן ארוחת הערב ואט אט נאספו ליד חדר האוכל הפתוח מאות אנשים ונשים ואפילו ילדים והצטיידו בכלים לקראת חלוקת האוכל.
 
בשעות שבין צ’אנטים למדיטציה לארוחת בוקר צהריים או ערב, ישנן הרבה שעות  seva הלא הוא שירות ללא תמורה שכל דיירי האשרם מגדול ועד קטן, ותיק ועד חדש כמוני אמור לשרת בהן. השירות יכול להיות בחדר האוכל בהכנת האוכל לשאר הדיירים, ניקיון השטח העצום, לקיחת הזמנות בבית הקפה, בקנטינה ובהגשת אוכל בכל אחד מהמקומות בהם מוגש אוכל, שליחת דואר ואיסופו, מענה לשאלות באתר ובטלפון, מענה לשאלות על תחבורה ועוד ועוד. כולם יכולים למצוא מה לעשות ומה לתרום בשעות הרבות האלה שכן זו נתינה והלא לכך מכוונת אמה מלכתחילה.
 
חוף הים הקרוב לאשרם
 
אחרי האוכל, אפשר עוד להמשיך לטייל במתחם הגדול ואפשר גם לבצע פעולות אחרות כמו קריאה, האזנה למוזיקה וכיו"ב. בניגוד למה שהכרתי בהיותי בוגרת ויפסאנה ע"ש גוואנקה מזה מספר פעמים, היה בזה משהו מנחם ומעודד- מצאתי את עצמי בחדר קוראת ספר אך עוד לפני כן צדה את עיניי תמונה של אמה במעלית המובילה לחדר ועוד תמונות ביניהן כפות רגליה של אמה ואף בחדר עצמו היו פזורות כמה תמונות של אמה. תהיתי אם יש בתמונות איזשהו ערך מוסף ולמחרת, כאילו כדי לענות על שאלתי שנותרה בחלל, מצאתי אפילו בובות אמה. לצידן היה עלון המסביר למה הבובות האלה קיימות ולמה כדאי לרכוש אותן.
(ההסבר העומד מאחורי הרעיון פשוט: בובה, בדיוק כמו סמלים אחרים, צלב או פסל של אל או מלאך, מזכיר לנו את המהות העומדת מאחוריו. הבובה שדמותה של אמה חקוקה בה, תזכיר לנו מהי המהות ומהם מעשיה של אמה כדי שאף אנחנו נמשיך בדרכה).
 
למחרת בבוקר קמתי השכם למדיטציה יומית אשר מתקיימת בחוף הים בשעה שש וחצי עד שבע וחצי. מצאתי את עצמי יושבת על אבן מתחת לעץ כשמסביבי עשרות אנשים שקמו מוקדם כמוני ורצו להאזין להוראותיו של המורה שדיבר באנגלית וכיוון את המשתתפים לריכוז ונשימות מכוונות תודעה. בתום המדיטציה פנו רוב המשתתפים כמו גם מאות אנשים אחרים לבית הקפה ולחדר האוכל המרכזי שם מוגש אוכל דרום הודי. אלו הרוצים לשרת סווה יקומו ויעשו זאת ואילו האחרים יכולים פשוט להמשיך לרבוץ ללא מפריע.
היום ממשיך בעצלתיים- בין סווה לארוחת צהריים, מדיטציה נוספת, דקלום ושירת דבקות וארוחת ערב והיום השני בא לקיצו. אני הרגשתי שזרים מקבלים יחס מועדף לעומת המקומיים, שזכו ליחס איטי ולעיתים אף מזלזל מצד המשרד שאמור לטפל בהם.
 
קשה לסכם יומיים אינטנסיביים במאמר אחד: התחושות הן אינדיוידואליות וכל אחד ירגיש אחרת בבואו לכאן. אין ספק שהעשרתי את ידיעותיי וגיליתי מהו אשרם לראשונה בחיי, לא מן הנמנע שארצה להיות נוכחת באחד מהדארשן של אמה המחבקת אך נראה לי, לפחות עתה, שאסתפק בלתת ולעזור גם ללא ההרצאות מבית אמה.
 

 
 

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *