להיות עם כולם… להרגיש לבד.

זו הכותרת שלי למסע שלי בהודו. מסע שהתחיל ב4 ביולי, והסתיים ב4 בספטמבר, 2006.

השנה החלטתי לתת לעצמי מתנת יומהולדת, 25, מסע שהוא רק שלי, בו אף אחד לא מחליט בשבילי, רק אני ואלוהים- מלך הבדידות. מהרגע שירדתי מהמטוס בדלהי, לא הפסקתי לחייך. הכל היה שובה לב ומקסים ואותנטי, אפילו הג’יפה היתה גועלית בצורה מושלמת. באותו רגע החלטתי להיפרד ממי שטסתי איתה, ולהמשיך לבד. נסעתי לבד למנאלי, נסיעה מטורפת, שם פגשתי מישהי שהמשכתי לטייל איתה בערך שבוע. הכל זרם בנחת ובשלווה, הגענו לאזור לדאק בג’יפ- חוויה בפני עצמה, אזור טיבטי מדהים ביופיו, אפשר לראות בתמונות.

לדאק היתה בשבילי המקום שהייתי הכי עם כולם, והכי לבד. שילוב מדהים בין נוף מדברי לפסגות מושלגות. במדבר, אתה לבד. זה מקום של התכנסות, פנימיות ושקט. למרות שהייתי באותו טרק עם 10 אנשים, לא זכורה לי חווייה של לבד יותר חזקה מזאת. הייתי כל הזמן עם אנשים, והרגשתי שאני לבד במדבר המקסים הזה. לא חשבתי על כלום, לא ניסיתי ליצור קשרים עם אחרים, דברים פשוט קרו מעצמם. כשחזרתי מהטרק לעיר לה, פצועה וחבולה, החלטתי שאני נפרדת מהחבורה שאיתה טיילתי וממשיכה לבד. משם דברים התגלגלו, נפגשתי עם אנשים מדהימים, כמו כולם, ראיתי דברים מדהימים, אבל התהליכים שעברתי עם עצמי הם הדברים הכי חשובים לי, היום.

אני רוצה לספר סיפור אחד, שליווה אותי לאורך כל המסע. בלה גרתי בגסטהאוס מקסים, סונם צ’אן, עם דידי מדהימה שהיתה בערך אמא שלי למשך שבועיים וחצי. אחרי שבוע חזרתי לגסטהאוס בערב והכל היה חשוך ושקט- לא אופייני לשעה שבע בערב. במטבח הקטן היתה תיירת גרמנייה שמדי פעם דיברנו. שאלתי אותה מה קרה ולמה אף אחד מהמשפחה לא פה, והיא אמרה לי שעדיף שאני לא אדע. התיישבנו לאכול יחד, והיא סיפרה לי את כל הסיפור: לדידי, בעלת הגסטהאוס, יש שלושה ילדים, ובעל שלא חי איתם בבית. הילד הגדול בצבא, הילד הקטן (בן 18), איתה בבית, ויש לה בת ביניהם בת 25. הדידי רוצה כבר מלא זמן לחתן את הבת שלה עם מישהו מהקאסטה הבינונית, הקאסטה שלהם. הבת, היתה מאוהבת בכלל במישהו מהקאסטה הנמוכה, כבר 4 שנים.

באותו ערב היה פיצוץ משפחתי בגסטהאוס, והבת ברחה מהבית. הם כנראה חשבו שהיא תרגע ותחזור, אבל היא לא חזרה, והם נסעו לחפש אותה. ב1 בלילה הם חזרו, אחרי חיפושים נואשים, הדידי שלי חזרה, הסתכלה עלי ופרצה בבכי שאי אפשר לעמוד בפניו. היא פשוט התפרקה לגמרי. אחרי שהיא נרגעה, שתינו צ’אי, והיא סיפרה לי שמהרגע הראשון שהיא ראתה אותי, הזכרתי לה את הבת שלה. היא שאלה אותי בת כמה אני, אמרתי 25, והיא סיפרה לי שגם הבת שלה בת 25 והיא מאוד דומה לי. היא הראתה לי תמונה שלה והיא באמת היתה קצת דומה לי. ישבנו כל הלילה ודיברנו על הילדים שלה, על הקשיים בלחתן אותם בדיוק עם השידוך הנכון. סיפרתי לה על הדרך שבה מתחתנים אצלנו והיא היתה בשוק מזה שאצלנו האבא לא מחליט עם מי הבת תתחתן, אלא כל ילד מחליט לעצמו.

זה היה לילה מדהים והוא היה לי משמעותי כי אז הבנתי עד כמה אנחנו שונים. עד כמה החיים שלי, תהילה, בת 25, שונים בתכלית מחיים של נערה בת 25 בהודו. פער תרבותי מטורף. זה גרם לי למחשבות עד כמה הצורה שבה אנו חיים כאן טובה לי, מה הייתי רוצה לשנות בחיים שלי, ובעיקר לאן אפשר להגיע… ומה הדברים הבאמת חשובים בחיים. זה סוג של חווייה פנימית מדהימה, המפגש עם אנשים שבחיים לא תפגוש, הפער שיכול להפוך לחיבור חזק, המפגש עם עצמך וכל מה שהבאת איתך בתרמיל- המטען הנפשי שאיתו מגיעים לטיול, שהולך איתך לכל מקום, תרצה או לא תרצה.

נסעתי להודו כדי לפגוש אנשים אחרים, ופגשתי בעיקר את עצמי.