יפעת מעוז (27) מנופית מספרת על חווית ההתנדבות שלה בבית ספר בקטמנדו.
אחרי 7 חודשים של טיול בהודו ונפאל, הרגשתי צורך עז לעשות משהו שונה, ובעיקר לחזור לשגרה מסויימת ולהפסיק לנדוד.
בטרק הלנטאנג פגשתי בחור צעיר מהולנד, באחד הכפרים, שהגיע לנפאל במיוחד בשביל להתנדב. היא לימד בבית ספר , וקישר אותי לאיש שסידר לו את העניינים.
כשחזרתי מן הטרק הלכנו אל אותו אדם, והוא סידר לי התנדבות בבית הספר המקומי ליד מקדש פאשופאטינאת בקטמנדו. בנוסף הוא קישר אותי לפמה, אישה נפאלית אשר מארחת מתנדבים מרחבי העולם ועוד כל מיני טיפוסים בביתה הגדול כבר הרבה שנים..
בית ספר בו התנדבתי מיועד לילדים למעוטי היכולת שאין באפשרותם לשלוח את הילדים לבתי ספר פרטיים. אם אני לא טועה הבית ספר הוא עד כיתה ו’. למעשה הגילאים
שם לא כל כך מסודרים, ולא היו הכי ברורים לי..י
בבית הספר יש מספר מחנכות קבועות, המלמדות אנגלית ומתמטיקה. אני הגעתי ללא תפקיד מאוד מוגדר, נתנו לי מספר שעות לימוד ביום, עברתי בין הכיתות, הכרתי את התלמידים, לימדתי אותם אנגלית, שיחקנו בכל מיני משחקים.
עם הילדים הקטנים היה קצת יותר קשה לתקשר,הגדולים דברו יותר טוב אנגלית והסתדרנו.
הילדים ‘הגדולים’
עם הקטנים-כיתות א’ ב’- הייתי בעיקר עוברת על האותיות באנגלית, בעזרת ציורים, קצת שעורי חשבון התחלתיים . לכיתות ג’, ד’ ,ו’- היו כבר חוברות באנגלית ,חשבון ומדעים. היינו עוברים על זה, קיבלתי קצת הנחיות מהמורים, אבל לרוב נתנו לי יד חופשית, אני זוכרת שהם הכי אהבו את המשחק עמוד תלייה, כשאני נותנת הגדרה כללית והם צריכים לנחש את המילה. באופן כללי נראה לי שהילדים הרגישו שאני מורה מחליפה, ותמיד יותר כיף עם המחליפות, סוג של שעור חופשי..
החינוך בבית הספר שונה ונוקשה יותר מבחינת משמעת- ויש מקל קטן איתו מפליקים לילד אם הוא עשה משהו "לא תקין". למעשה העונש הכי גדול מבחינתם הוא ללכת למנהלת, שכנראה מאוד מחמירה.
בית הספר מתקיים מתרומות, מדי פעם מגיעות קבוצות אירופאיות לביקור, וצופות, גם בזמן שאני הייתי שם הגיעו קבוצות כאלו. המורות הצעירות היו ממש נחמדות וגם היה יותר קל לתקשר איתן, המבוגרות בקושי דיברו אנגלית. היה בחור צעיר, בן של אחת המורות שתרגם לי לרוב מנפאלית.
בדרך לבית הספר, עוברת במקדש
הייתי הולכת כל בוקר מהבית של פמה, דרך המקדש, דרך כל הבאבות, לידי צועדות שיירות של אבלים עם יקיריהם המתים, תיירים , קופים, ומלא פיח…בהחלט דרך חוויתית לעבור כל בוקר. (בל נשכח את המטרידן הקבוע שהיה נמצא שם כל יום- תמיד יש אחד כזה בהודו-נפאל, בסוף הניח לי לנפשי) .
מעבר לבית הספר חוויתי טעימה מחיי היום יום בנפאל, הייתי מבלה עם פמה או עם אחד המתנדבים האחרים, וביקרתי בבית חב"ד כשקצת התגעגעתי לישראליאדה.
התשלום לפמה הוא 100 דולר לחודש, כולל ארוחות, מים חמים, כביסה, אפילו טלוויזיה הייתה, וכמובן חדר משלי. ממש גרתי אצל פמה (הבית שלה די מערבי, בעלה לשעבר גרמני והוא בנה את הבית). היינו מטיילות מדי פעם יחד, נוסעות על הטוסטוס שלה לדואר או סתם להסתובב, בכלל היינו מדברות הרבה, הרגשתי מעין בת שלה. (הבנות שלה בבריטניה) . בהחלט טעמתי מן החיים שם, הייתי מסתובבת ברחובות, קונה אוכל, לומדת דברים חדשים, אני זוכרת שאת החלב בקטמנדו ניתן לקנות עד שעה מסויימת בבוקר, ממש כמו פעם בארץ. בשלב מסוים כל הרוכלים והקבועים ברחוב מכירים אותך, זה מאוד נחמד.
וכמובן איך אפשר בלי ההפסקות חשמל היזומות הרבות, ובדרך כלל זה בשעות החשכה כמובן. לדעתי התנדבתי בקטמנדו בערך חודש, תקופה משמעותית בחיים שלי.
פמה
בחצר בית הספר, עם המורות