לחיות, אבל לחיות באמת, פירושו לעשות את מה שאתה אוהב, אחרת אתה רק שורד. רובנו שורדים, אנחנו משוטטים עם עיניים כבויות ומפנטזים על התעוררות רוחנית.
מאז ומעולם הייתה הודו כור היתוך רוחני עבור המטייל הישראלי, ועם השנים הפכה למכה של טיילים מכל שכבות החיים ומוקד העלייה לרגל של "מחפשים" רבים. הודו מציעה הסבה מ"מחפש רוחני" ל"מוצא רוחני" ומבטיחה חיים מוארים. מעולם לא היו סמטאותיה המרוטשות של הודו סקסיות ומצמיתות יותר בעיני התרמילאי הישראלי. מקום מפלט רוחני שמעודד פטליזם, בו כל ישראלי בהודו נכנס להלך רוח פטליסטי, שמעודד הזנחת פעולות יזומות לטובת רביצה משותפת בסחי. חתולי רחוב שמשחקים בסמטאותיה הצפופות של דלהי, מתמודדים עם בעיות החיים ועומדים איתנים מול העליהום שעשו עליהם בק הום.
צילום: איתי שביט
בעולם בו תורות ניו-אייג’יות כטנטרה, קארמה וגלגול נשמות מבצבצות בכל פינה, קל לטפח אלטרואיזם ולהתיז חמלה על אחרים. למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחנית ההודית, חוכמה מזרחית "כשרה למהדרין" שפורחת במוחם של נטולי האגו, דהיינו מוארים, ישנה דרך להיות מאושרים ומסופקים. הם מציעים תהליך מוטציוני בכור ההיתוך ההודי שיהפוך אותך לרגיש, אכפתי, קשוב לזולת, חומל ומרחם. תיאלץ כאמור לגנוז את החשיבה המקורית שלך כדי שטוהר כפיה וטוב ליבה יחלחלו גם לאישיותך. אבל בואו נודה בזה, אנחנו יצורים שמשועבדים ליצרים שלנו. סקס, אהבה ואוכל הם רק חלק מתפריט התשוקות ששולטות עלינו – סאדיזם ספרותי שמקבל ביטוי בכל רגע ביומיום שלנו. למרות שמתחולל בנו תהליך אליטיזם ביולוגי מוטמע, או אגו בשפה צחה, אנחנו צריכים להישאר נאמנים לרוח האנושות שנושבת בליבנו, אך להיות גם קשובים בצורה אבסולוטית לעולם הרוחני. עלינו לענוד שני שעונים, האחד מטריאליסטי והשני ספיריטואלי, לחיות בשמחה כמו זורבה ולאמץ את הגישה של בודהה, ליצור סינטזה, שלם, כך מגיע האדם לשלמות. אושו יהיה גאה.
ככה זה הישראלים; ככל שאתה יותר זמן בהודו, או ככל שהצ‘אפטייותר מתחמם, אתה יותר מוצא את עצמך. החזקת חודש בהודו? אתה רוחניק ותיק, עברת את השלושה חודשים? אתה באבא, הגעת לשנה? אתה סאדו קדוש. ככה זה בהודו, הכול עובד על פזמניקיות. ישראלים שרצו בהודו עוד מהתקופה הפרה הלניסטית, בו הסתיימה המלחמה הפולופנזית בין ספרטה לאתונה, ועדיין לא מצאו את עצמם. גם היום יש תחושה אצל השועלים הותיקים של התחזקות רוחנית מלאה בגעגועים לתקופת הזוהר של הודו.
צילום: איתי שביט
אם אתה לא אוהב את מה שאתה עושה אתה תמיד תהיה במרדף קדחתני מתיש אחר הזנב של עצמך, ‘חיפוש עצמי‘ אנחנו קוראים לזה. כיתות רגליים בסמטאותיה של הודו לא יעזור להביא את אלוהים אל הרוחניק הזוטר, אפילו לא פמפום צ‘ילום בחברתו של באבא עטוף גלימה בצבע אפרסק נושם. זה לא משנה לאיזו אסכולה אתה משתייך, האם אתה בודהיסט יהודיסט או אושואיסט, דבר לא יעזור אם הרוח במפרשי הלב שלך נדם. במקום להשקות את התשוקה, לרדוף אחר החלום ולהביט בחיים בריאליזם שנון שנוצץ מהצד המואר ביותר של תור ההשכלה, אנחנו ממשיכים לשוטט עם עיניים מצועפות בריאליזם נאיבי ולדכא בחבטות טובות את התשוקות שלנו. אנחנו לא באמת אוהבים את מה שאנחנו עושים, אנחנו מתפשרים על עבודה. האיש שנולד להיות סופר מתגלה כטיפש במתמטיקה, והאיש שיכול היה להיות מתמטיקאי גדול דוחס לראשו פרטים ונתונים במדעי המדינה, ומרגיש אבוד. הכול שרוי באנדרלמוסיה, משום שהחינוך הפורמלי אינו מותאם לטבע שלך ואינו חולק כבוד לאינדיבידואל, הוא כופה עליו מתכונת מסוימת.
אבל לא הכול אבוד, יש לנו תחושה בעיניים של מבט חולמני, מבט שיכול להעיד על רצונו לעולם טוב יותר. כדי להחזיר את הרוח למפרשים ולהצית שוב את הניצוץ בעיניים, את אותו ניצוץ שניצת כשהיינו ילדים בכל פעם שהסתכלנו על פרח או פרפר, אתה צריך, לא, אתה חייב, לעשות את מה שאתה אוהב. זה לא משנה מה אתה עושה כל עוד אתה נהנה לעשות אותו. זה לא משנה אם אתה בודהיסט או ניהיליסט, כשהלב תר אחר מושא תשוקתו החיים חוזרים להיות בעלי ערך, זו תורה מוחשית, רוחניות מזוקקת. כאשר הלב והראש נשענים על אידיאל היופי המזרחי, ברכותיי, הפכת להיות ‘סאדו‘.
""I have never let my schooling interfere with my education – {מרק טווין}
שי זדה {עיתונאי, טייל ויוצר סרטים דוקומנטריים}