לילה בהודו – אני והאנפילד… / דני אברהמי

 

 

1

אני יורד מהרכבת בדלהי.  השעה 23:00 בערך ואני רץ לאחורה של הרכבת – לקרון המטען.  שם,  כפי שהובטח לי,  יופרק האנפילד הנוצץ שלי,  האדום,  היפה,  מודל 2006,  אל הרציף.   400 ק"מ לפני כן,  כשהוא הועמס – הקרון היה ריק למדי ותוך כדי הנסיעה, אפילו דאגתי במקצת שבמהלך הנסיעה הוא לא יפול על הצד בטלטלות.  ההודים שישבתי איתם הרגיעו אותי כמובן,  ואפילו ההודי המתרומם במקצת עם מייקל ג’קסון על החולצה שהיה נראה חרדתי למדי – הבטיח שאין סיכוי שהאופנוע נופל.  אני עומד מול הקרון עם עוד 10 סבלים הודים שמשועשעים למדי לראות תייר ליד קרון המטען,  ומחכה שיפתח.

 

 

2

אני רוצה להגיע לרישיקש – אבל ממש – ממש לא בא לי להישאר את הלילה בדלהי ורק מחר בבוקר להתחיל לנסוע לרישיקש.  אני תוהה אם יש רכבת נוספת הלילה להארידוור – ואולי אני אעשה קונקשן עם האופנוע. אני חושב כבר על רעיון של נסיעת לילה עצמאית שאני אעשה צפונה על האופנוע,  ועל ההודי המתרומם במקצת שישב מולי ברכבת ונבהל למדי ששמע שאני מתכנן לנהוג כל הלילה.   מחלקה ראשונה ברכבת – כמובן שלא הייתי מצפה ממנו אחרת…  אני האמת לא קניתי כרטיס מחלקה ראשונה אלא ג’נרל טיקט – אז הרשיתי לעצמי לעלות למחלקה ראשונה והוא וחבריו אירחו אותי יפה…  אני מתלבט בעצמי והחרדה שלי עצמי מתחילה להשתלט עלי קצת.. אולי באמת זה מסוכן לנסוע ככה לבד בלילה.  אני שואל אותו אם יש מקומות נחמדים לישון בדרך והוא אומר לי שלא כדאי – כי אלו מקומות מפוקפקים ולא מסתובבים שם בלילה.  אני מנסה לברור את האמת שלי מתוך כל המידע הזה ומתוך החרדה עצמה,  מנסה להגיד לעצמי שזאת הודו – היא בטוחה ואני יכול לעשות את זה,  שההודי הזה מתרומם,  וככה אני מבלה את הנסיעה בהתלבטויות ביני לבין עצמי.

 

3 

נחזור לסוף הנסיעה – בעודי עומד על הרציף מול קרון המטען. הופ – הנה נפתחת דלת קרון המטען אך תמונת הקרון הריק והאופנוע שלי הנשען על הקיר שהיתה בג’אנסי שונה מאוד מהתמונה שאני רואה עכשיו, של קרון מפוצץ עד אפס מקום – מהריצפה ועד התיקרה.  זבוב לא יטוס ולא ירצה לטוס בקרון הזה, שלשאלותי את הסבלים, מתברר שמלא בארגזי דגים ממומבאי.  אם תהיתם איך אתם אוכלים דגים בדלהי אם אין שם ים,  אז הנה התשובה – הם הגיעו בארגז ביחד עם האופנוע שלי-  בקרון האחרון של הרכבת "PUNJAB MAIL", מס’ 2137.   מיותר לציין שאני לא רואה את האופנוע וגם לא את קצהו של האופנוע מבעד לארגזים, וגם לא נראה שמישהו פורק משהו למשך כמה דקות – מה שמדאיג אותי במקצת שכן הרכבת אמורה להתחיל לנסוע באיזה שלב לתחנה הבאה… אבל בהודו כמו בהודו… לפתע יעוטו הסבלים בניצוח הסבל הראשי של הרכבת – ששיערו אפור – זה שיושב בחצי קרון כמו מלך ומעשן בכורסתו – הם יפרקו את כל,  אבל את כל הארגזים לרציף,  ויחזירו חצי מהארגזים חזרה לקרון מתוך הערימות הכאוטיות שעל הרציף.  הסבל הראשי והמנהל המשופם של הרציף צועקים אחד לשני משהו ועדת הסבלים כבר סוגרת את הדלת.   באורח פלא כמו תמיד בהודו,  כמו עם כביסה וכמו עם כל דבר,  הארגזים הנכונים ירדו בניו-דלהי סטיישן,  השאר עלו חזרה הלאה,  כוח אדם זול והמוני – פריקה טעינה,  10 דקות והרכבת נוסעת.  כן – האופנוע שלי ירד גם – הוא נראה טוב חוץ ממראה אחת שהתעקמה קצת (איך לא חשבתי על לפרק אותן לפני שהעמסתי) – ועכשיו הוא עומד על הרציף, עטוף בשקים קשורים בחבל, שנכתבה עליהם תחנת היעד NDLS בצבע טמבור כזה, ולמרות זאת הוא גאה,  יפהפה,  נוצץ,  אך בנינוח קל של דגים ממומבאי.

 

4

מלא בדילמות אני והסבל שדוחף את האופנוע שלי ידנית (כי אסור להתניע ברציפים) הולכים לקצה הרציפים כדי לחצות את הפסים על האדמה, ואני עוד חושב על איזה קונקשן הלאה,  אולי אפילו בלי לפרק את האריזה של האופנוע.   איזה קונקשן ואיזה נעליים. זה לא סוויסאיר פה, זאת דלהי, וכמעט חצות,  אני, הסבל שהפך לבן שיחי בחצי השעה האחרונה, והאופנוע – כולנו  מפוייחים כאילו הוציאו אותנו מהלוע של בתי הזיקוק,    כל הפקידים מזדעזעים למשמע רעיון הקונקשן שלי.  הם מנומנמים,  ושולחים אותי למלא טפסים כדי להוציא את האופנוע,  שוב בדילוג הגשר מעל 10 רציפים, כדי שאוכל לנסוע איתו מתחנת ניו-דלהי לאולד-דלהי,  כדי שאוכל למלא מחדש טפסים,  כדי שאוכל להעלות אותו שוב על רכבת לפנות בוקר,  להארידוור.  אני יודע שאני לא אעשה את זה,  וגם לישון בדלהי אני לא רוצה.  אני רוצה להגיע כבר צפונה,  גם ככה אני בקושי כמה שבועות פה ואין לי זמן לבזבז.    אני יוצא החוצה כדי לנסוע משם.  

 

5

הפנים של ההודי המתרומם במקצת, בואו נקרא לו "הסיסי", יושבות לי מול העיניים… "אל תיסע.. זה מסוכן, אומר לי ההודי,  "זה בסדר" עונה לי הודי אחר – שניהם מרחפים לי מעל הראש סטייל "השטן והמלאך".  מכיוון שהקלאץ’ דפוק במקצת, האופנוע לא מתניע כמובן.  … הרגל שלי עם הקרוקס כבר נפוחה לגמרי מהנסיונות לדרוך עליו,  ועכשיו,  לראשונה,   אין 10 הודים שידחפו אותי,  כמו שיש תמיד,  בכל שעה,  בכל פינה בתת היבשת, ואפילו בשדה נידח.  דווקא כאן ביציאה מניו-דלהי סטיישן – חושך לגמרי,  וכמה פרצופים באמת מפוקפקים מסתכלים עלי ולא באים לעזור לבקשתי … זאת הודו ?  לא יכול להיות..  מה קורה כאן.  פתאום כואב לי הפצע ביד, מהנפילה מהאופנוע לפני כמה ימים,  ואיפה ה-50 הודים שבדרך כלל מתקהלים סביב האופנוע שלך בכל עצירה..  אולי בגלל שאין בחורה מאחורי ?  ואני לא מעניין ?  או שזה פשוט לא במקום נידח אלא בדלהי ולא מעניין אותם שום דבר,  או שזה הלילה והאוירה.   אני מרפה ויושב לעשן על הריצפה ליד האופנוע,  הסבלנות משתלמת עד שיגיע ילד הודי חובב אופנועים ויתניע לי.  הרגל שלו לא מפורקת כמו שלי והוא דורך בעוז שוב ושוב לקול תשואות חבריו,  למרות שהכפכפים שלו נראים כמו הצרות שלי. האופנוע מניע !   זהו, אני לא מכבה את האופנוע הזה לעולם – אני מגלגל לילד סיגריה (זה קצת מורכב אם הבנתם את הסיטואציה,  כי מישהו צריך להחזיק לי את הידית של הגז כדי שהמנוע לא יכבה,  אין לסמוך על הצו’ק עכשיו), ויוצא לדרך לשום מקום.  אני נוסע לי ברחובות דלהי – 0100 בלילה… ולא יודע לאן… לא לרישיקש ולא למיין באזאר ולא לשום מקום – נוסע ונוסע,  והתיק שלי איתי מאחורה,  ואני חופשי לעשות מה שאני רוצה אבל לא מצליח להחליט… רק נהנה מהאויר,  מתאושש מהנסיעה,  נהנה מזה שהאופנוע נוסע,  מחמם אותו,  עוצר לקנות צ’אי על האופנוע בלי לדומם. 

 

6

אחרי שעה של מעגלים חסרי כיוון בדלהי, כוח משיכה פנימי מושך אותי ליציאה המזרחית של העיר – לכיוון תחנת האוטובוס anand vihar.  שם אפשר להתחבר איפהשהוא לכיוון רישיקש. אין לי מפה אבל יש לונלי-פלנט ורואים מין כביש כזה.  אבל מילא – מי צריך מפה שיש הודים בכל פינה, בכל שעה. הלילה מעמיק ואני כבר יוצא מהעיר,  עולה על מחלפים בבניה,  יורד, חוזר, עושה פרסות, מופנה על ידי פועלים,  נכנס לפרברים מפוקפקים ושוב החרדה שנטע בי ההודי הסיסי במקצת מרימה ראשה.  פתאום חבורות ההודים ברחוב – במקום נחמדים – נראים לי מפוקפקים סטייל הארלם,  אותה חזות רק פרשנות אחרת ממה שאני רגיל לפרש הודים, לפתע אני מבין את האנשים המפחדים מהודים. רק אחרי 0130 בלילה אני רואה סופסופ שלט מעודד:  haridwar 236.   אני מביא סשן של צרחות תוך כדי שאני נוסע,  ואף אחד לא שומע – רק הרוח והאבק ההולך ופוחת, שמכים בי, תוך כדי שאני מתרחק מדלהי לכיוון צפון מזרח.  זאת לא הפעם הראשונה שאני נוסע נסיעת לילה כזאת,  אבל זאת הפעם הראשונה שאני לבד,  ואין פה מישהי או אפילו מישהו שיחבקו אותי מאחורה.   אבל הלבד הוא גם טוב לי וזאת ההתמודדות שלי – שאני צריך לעשות,  כאן ועכשיו.  החדווה של האופנוע חוזרת,  והודו אחרת שנגלית לך שאתה מטייל על אופנוע,  עובר אבן אבן ,  דאבה דאבה,  כל כפר וכל באפלו וכל תעלה,  עגלה עם עצים וכל דבר קטן הם שלך,  ואפילו אם הדרך שלי עכשיו היא לבועת רישיקש להפיג את בדידותי.  אני מחייך ומסתכל למטה על החולצה שהיתה פעם לבנה ועכשיו,  כמו הפנים שלי,  הפצע שלי,  הכל,  היא מכוסה בשכבה 1 מ"מ של אבק, פיח, הודו.

 

7

אני לא חושב על לעצור,  אבל יודע שמתישהוא אצטרך.  והאם האופנוע יתניע בכלל ?   אני מסתכל מסביב ומקווה לראות גסטהאוסים,  מסעדות,  דאבות,  חופים, בחורות,  מוטלים,  עצי קוקוס, משהו.  אבל אין כלום,  רק שדות וחושך והאופנוע שלי ממשיך לנסוע-  אני שר לי את הקטע מערן צור של "נוסע ונוסע ללא תכלית בתחתית….  אמסטרדם-פריז-פראג-לונדון-ניו יורק בנגקוק-בומביי-קהיר-מוסקבה-בוקרשט טוקיו – חיפה – איסטנבול – ניו זילנד-סידני הודו",  אני שר אותו עשרות פעמים,  וכל פעם שאני מגיע למילה האחרונה "הודו" אני אומר אותה מה זה בהדגשה באינטונציה של ערן צור,  שבעצם אומר "הותו" ולא "הודו",  כי ה-ד’ שלו היא בעצם ת’ לפעמים,   ואז אני חוזר לתחילת השיר "אין בית,  אין אמא,  אין מאכלים מוכרים" וחוזר חלילה.. בכל סיבוב, המילה "הודו" מחלחלת אלי עוד יותר – כי אני פה,  ביבשת הזאת שחלק מהנשמה שלי שייכת אליה. אחרי שעה אני רואה מרחוק קצת אורות – זה מעודד אותי – ואכן אני מגיע לאזור יותר מיושב,  וקצת דאבות מתחילות להיראות לצידי הדרכים.. אבל הן שוממות לאללה…  לבסוף אני עוצר באחת מהן,  מהשיקול הבלעדי שהכביש בירידה קלה – משהו שיעזור לי להתניע בשעת הצורך.

 

8

הדאבה קצת מוסתרת,  מכיוון שהרבה משאיות טאטא חונות לפניה לצד הכביש,  אבל השלט של קוקה-קולה היה מספיק בולט כדי להבחין שהיא שם.  אני לא יכול להיכנס עם האופנוע כי המשאיות חונות צפוף – אז אני חונה אותו בחוץ.  כשאני מדומם – השקט של הלילה חודר,  ואז אני מתחיל לשמוע את הנחירות הרבות מסביבי… אני נכנס לדאבה ורואה המון נהגי טאטא – כולם ישנים על הריצפה.  טלויזיה קטנה בשחור לבן בתוך החדר הפנימי מקרינה בדיוק פרסומות הודיות בווליום גבוה –מה שלא עושה רושם שמפריע לשנתם הישרה של הנהגים.  אני נכנס ומופתע לגלות אבא וילד – אבל לא יותר מופתע מהם.  מכיוון שאני כנראה התייר הראשון שעצר בדאבה הזאת,  שגם אוטובוסי התיירים מרישיקש לדלהי כנראה לא עוצרים בה,  וזה מה שנחמד בלטייל עם אופנוע,  האב והילד מתקשים לסגור את פיהם.  מה גם שאני לבד,  מה גם ששתיים וחצי בלילה.  אני מתיישב בחוץ בין הנהגים הנוחרים,  ללא רוח כי המשאיות יצרו חומה חמימה, ומזמין גם קולה וגם צ’אי. בקבוק זכוכית קר של קולה הוא תענוג בכל רחבי היבשת, ועל אופנוע זה בכלל תענוג כשאתה מגיע מאובק,  ואם אתה במישורים וחם – זה פשוט אחד מתענוגות העולם להקפיץ בשלוק בקבוק כזה – משהו שהיה כדאי לצלם לפרסומת לקולה או פפסי.  אבל גם פה בלילה אני לא מדלג על הקולה. אני מקבל אותה וגם כוס פלסטיק שקופה ענקית של צ’אי, שמהחום מתחילה להתרכך ומצ’טקמקת לי ביד כשאני מרים אותה.   אני מג’נגל בין הסיגריה לבין הצ’אי לבין הקולה,  ואז נכנס איש אחד – מתוך שום מקום – מתיישב 2 שולחנות ממני,  לא מזמין כלום,  ארשת רצינית על פניו.  הוא יושב ומסתכל עלי במבט חודר.  שוב עולה בי דמותו של ההוא מהרכבת.  אני לא מסתכל חזרה על האיש המפחיד,  אבל מדי פעם,  ככה פעם ב-20 שניות,  מרים קצת את המבט,  רק כדי לראות שהאיש מביט בי באופן ישיר ביותר.

 

9

ואז הכל מתבהר לי פתאום.  אני סתם בסרט רע.  הרי הודו טובה בדרך כלל, וכך גם האיש המפחיד הזה,  שנועץ בי מבט כלכך חודר ורציני.  אחרי כמה דקות של שקט ככה בטווח של שני שולחנות ביננו,  אני מבין,  ומוציא את הראש שלי מהתחת.  אני מרים מבט עם חיוך ואומר לו "נמסטה".  מיד,  אבל מיד – עיני האיש מתרחבות,  החיוך עולה על פניו,  והוא קם ומתקרב אלי,  קצת מהוסס,  ירא.  פתאום אני מבין שהוא הודי לא רק שלא מפחיד,  אלא אפילו ירא ממני קצת,  התבייש להתקרב, התבייש לחייך,  התבייש לדבר.  נעיצת המבט היא הודית טיפוסית,  הכל פה טיפוסי לחלוטין,  כמו תמיד,  וסתם נכנסתי לסרט.  האיש שואל בהינדי אם הוא יכול לשבת איתי בחיוך מבויש,  ואני קם אליו ומושיט לו את היד ללחיצה.  הוא לוחץ ומחבק אותי ! סתם כך.   את 20 הדקות הבאות אנחנו מבלים בשיחה,  שבה מסתבר לי שהאיש הוא הבעלים של הדאבה ושיש לו 2 ילדים.  כל זאת,  באמצעות 20 המילים שהוא יודע באנגלית בלבד,  שלמזלי “my dhaba”, “children” כלולות בהן.  כשהוא מבין שאני מישראל – הוא מעריץ אותי אף יותר,  מצביע עלי ואומר : "Israel very small, Israel very strong",  ואיכשהוא מצליח בלי אנגלית להעביר לי את הערכתו על נצחוננו במלחמות נגד כלכך הרבה מדינות ערביות גדולות ומפחידות.  יש לנו פה משותף להינדים ולישראלים – בעיות עם מוסלמים מסויימים.  למשך כמה דקות אנחנו מונים את כל מדינות ערב ואני מדליק לי עוד סיגריה.  זה משחק מאוד ייפי – כי לא צריך ממש לדעת אנגלית – זה שמות של מדינות – וזה אחלה תקשורת ביננו.  הוא מצביע עלי ואומר “very strong” – כאילו אני מסמל פה את ישראל,  באמצע הלילה,  לבד,  מבחינתו.   זה מחמם את ליבי,   ותחושת הבדידות והפחד כבר נעלמו כשהיו.  בסיום השיחה אני מקבל שוב חיבוק,  וכשאני שולף כסף בשביל הצ’אי והבקבוק קולה מזכוכית-  האיש המפחיד מסרב בכל תוקף לקחת אותו.  “you friend no money”  אני מקבל הסבר,  והדרכה איך להגיע לעיר הקטנה עוד 40 קילומטר,  שיש בה כמה מלונות נחמדים,  בסה"כ מליון איש גרים שם אז בטוח יש מה למצוא.  ב-0300 בלילה אני ממשיך לנסוע.  בדרך כלל כדאי לעקוף את העיר הגדולה בדרכי העיקוף (bypass) – אבל הפעם אני נכנס אליה – אני מחפש מקום לישון,  וכמו בטיולי אופנוע במקומות לא מוכרים – מלונות מפוארים למדי עולים כלום…. ומפנקים אותך להלילה.    העיר ה-"מפוקפקת" על פי "סיסי הרכבת",  מירט שמה,  תהיה ביתי להלילה.  פה אחטא את הפצע שלי ביד ובנפש עם וודקה אבסולוט,  אראה טלויזיה,  אזמין את עצמי לארוחת לילה,  וקצת לפני הזריחה ארדם,  אי שם באמצע הדרך בין דלהי להארידוור.