מגרשי השדים ההודים

כתבה: רתם מתוקי
אנשים מגיעים להודו מהרבה סיבות. רבים מאתנו מוצאים את עצמנו במדינה הקסומה הזו כדי סוף סוף למצוא שלווה ולהתמודד עם השדים הפנימיים שלנו. אם זה בהרים המושלגים בצפון, באשראמים הפזורים בכל רחבי המדינה או בחופים הקסומים של גואה, יש משהו בהודו שמאלץ אותנו להתבונן פנימה בין אם רצינו או לא – ולהסתכל לשדים שלנו בעיניים. כך גם אני מצאתי את עצמי בגואה יחד עם אשלי, בן זוגי, בחיים שונים לחלוטין מאלה שהיו לנו בתל אביב. 

 

חיים קצת אחרת. רתם ואשלי בהודו.

לפני הטיסה, הדבר הראשון שבדקנו, הוא מתי הפסטיבלים השונים בהודו ואיפה כדאי לחגוג אותם. בכל החיפושים שלנו עלה ״דיוואלי״, פסטיבל האורות של הודו, כחג הגדול ביותר. הפסטיבל מציין את ניצחון הטוב על הרע, האור על החושך, ונחגג בכל רחבי המדינה על ידי הדלקת נרות ותליית פרחים ומנורות צבעוניות ברחבי הערים והבתים. על חגיגות דיוואלי עם משפחה הודית במומבאי אספר בחלק הבא.

האתרים השונים ממליצים להגיע למומבאי, דלהי, ורנאסי או ג'אייפור ולחגוג שם את החג, אבל אנחנו בגואה ורוצים לחגוג עם המקומיים כאן. ואז הבנו שבגואה כמו בגואה, דברים קורים קצת אחרת משאר המדינה… בגואה חוגגים את דיוואלי יום לפני היום המרכזי, או יותר נכון – בלילה לפני.

הכירו את : פסטיבל נרקסור

פסטיבל נרקסור נחגג אך ורק בדרום הודו ובעיקר בגואה, ומציין את ניצחונו של האל קרישנה והריגת נרקסור – דמות שטנית מיתולוגית. במשך שבועות, חבורות של נערים בונים שדים ומפלצות ע-נ-ק-י-ו-ת מעיסות נייר, צובעים אותן ומשקיעים בכל הפרטים הקטנים. בפנים הם מחביאים גם קצת זיקוקים כדי שיהיה מעניין.
בתשע וחצי בערב, קפצנו על האופנוע ונסענו לכיוון פאנג'ים, עיר הבירה של גואה. יחד איתנו התאספו עוד אלפי אנשים לכיכר מרכזית בעיר, שם צופים בתחרות השנתית של פסטיבל נרקסור. בזה אחר זה, צועדים השדים בשיירה ונשפטים על ידי חבורה רצינית של שופטים. הם עצומים ומרשימים ברמות שאי אפשר לתאר במילים 

 

 

ההשקעה המטורפת ניכרת בפרטים הקטנים; העיניים שמתגלגלות בחוריהן, הבגדים והתכשיטים, כפות הרגליים וכמובן הידיים העצומות שזזות מצד לצד וכמעט מורידות ראשים בקהל. כאשר השד מתמקם מול חבורת השופטים, נערכת מעין הצגה קטנה. על העגלה שסוחבת את השד נמצא נער צעיר, לבוש כמו האל קרישנה ובידו כלי נשק- חץ, דיסק או חנית, ובליווי פנים זועפות הוא זורק את הנשק לכיוון השד ומשסף את גרונו – דרמטי ככל שזה נשמע – זה מה שקורה, הראש של השד נופל אחורה בתבוסה לקולות תרועה של כל הסובבים.
זה מחזה מדהים ומהר מאוד אשלי ואני הרגשנו חלק מההתרחשות וצווחנו בשמחה בכל פעם ששד הובס. המדהים הוא, שכל שד יותר גדול ומרשים מקודמו  -וצורות המוות משתנות משד לשד. זכינו לראות שד עם קרניים ענקיות כל כך, עד שצריך היה להזיז את חוטי החשמל ברחוב כדי שיוכל לעבור, שד עם עיניים אדומות מתגלגלות וגם שד בלי חולצה, ששערות שחורות מודבקות לגופו, וידיו מונפות כל כך רחוק שבאמת היו רגעים שחשבתי שהוא הולך לקחת אותי איתו. 

אחרי התחרות, חזרנו לדירה שלנו כדי לישון קצת ובחמש בבוקר יצאנו שוב, הפעם כדי לראות את השדים נשרפים. הצטרפנו למקומיים שחוגגים כל הלילה בריקודים מטורפים מתחת לשד שהם הכינו. האווירה פשוט מטורפת. כשהשמש מתחילה לעלות והחום של גואה חוזר לרחובות, בוני השד מגלגלים אותו לאמצע הכביש.

 

מגלגלים את השד למקום מרכזי כדי לשרוף אותו.

 

שני שדים בגודל של בניין, ועוד כמה קטנים יותר, עומדים זה לצד זה ומחכים להישרף, מסביבם המוני אנשים. כמה קרשים דולקים נזרקים לעבר כפות הרגליים של השד ומהר מאוד הלהבה תופסת את עיסת הנייר השטנית. פתאום, אחד הנערים זרק קרש בוער לכיוון הקהל, כנראה ניסה להבהיל אנשים כדי שיתרחקו, זה עבד… אנשים התחילו לרוץ אחורה, מישהי נתקעה בי ואני מעדתי אחורה וכמעט נפלתי מאופניים שעמדו מאחוריי, ברגע האחרון הצלחתי לרוץ ולהתרחק מהלהבה. הסארי של האישה שלידי טובל בתוך האש  – ובמזל לא נדלק! מאותו רגע כולם זזו אחורה וצפו קצת יותר מרחוק (אבל עדיין קרוב יותר משהייתם מצפים).
הסתובבתי לראות מה התרחש בזמן שברחתי מהקרש הבוער וראיתי את הלהבה הגדולה ביותר שראיתי בחיי. מדורת ל"ג בעומר נראית כמו גפרור לעומת מה שהולך שם! השדים העצומים בגודל בניין שעמדו שם קודם, זוהרים עכשיו בכתום וצהוב ועננים ענקיים של עשן עלו אל על אל השמיים, קצת קשה שלא לחשוב על כמויות הזיהום, אבל ההתרגשות כנראה גדולה יותר. יש בזה משהו עוצמתי, מרגש ומחבר. כולם עומדים יחד, פעורי פה ומסתכלים על האש שרוקדת בינינו, המוזיקה מתערבבת עם רעש מחריש אוזניים של פיצוצי הזיקוקים שהוחבאו בתוך השדים.
ברגע הזה כולנו עדים למשהו גדול מאתנו.

 

המשמעות של החג היא שריפת השדים ויחד איתם כל הדברים הרעים, הכיעור והחושך שלנו ושל אחרים, ופתאום זה כל כך מורגש. הפחד מתחלף בתדהמה, כשהאש מתחילה להעלם ורואים רק את השלדים של מה שהיו פעם שדים.

 

אשלי ואני סיימנו את הלילה הארוך הזה מותשים אבל כל כך נרגשים, הרגע חווינו משהו שלא היה סיכוי שנחווה בשום מקום אחר בעולם, ובשום סיטואציה אחרת. אפילו לחברים ההודים שלנו לא יצא לחגוג את פסטיבל נרקסור כל הלילה. (אחרי שהם ראו את הסרטון שלנו הם החליטו שאין שום סיכוי שבשנה הבאה הם הולכים לפספס את זה).

 

(נשמח אם תצטרפו למסע שלנו להגשמת 100 חלומות ותרשמו כמנויים לערוץ היוטיוב שלנו)

 יצאנו בתחושת ניצחון מוזרה, איכשהו בין הלהבות והעשן הצלחנו להסתכל גם לשדים הפנימיים שלנו בעיניים והעיניים שלנו נצצו. בתוך הלהבה הגדולה הצלחנו לשרוף קצת מהשיפוטיות שלנו, מהביקורתיות ומהניסיון שלנו לעשות דברים רק בדרך שלנו. חווינו את גואה כמו שהמקומיים חווים אותה, היינו חלק ממשהו שלא תמיד יכולנו להבין אבל בהחלט יכולנו להרגיש.