למיכל ועופר, זוג קסום שאוהב לטייל (כמו כולנו, כמעט) – לא הזדמן להגיע להודו כל השנים, עד שסוף סוף הצליחו להנדס לעצמם מסע – ומתנה לחיים. כמה כיף לחוות את מאמא אינדיה עם אהבת חייך. מיכל כתבה כל כך נעים וכיפי, שכמעט הרגשנו שאנחנו שם איתם. מה שהשלים את החוויהזה התמונות המדהימות שעופר צילם, אין ספק שהם משלימים אחד את השנייה, ולכם נותר רק לצלול לתוך הסיפור...
כתבה: מיכל בראון רענן
מזה שנים רבות בעלי ואני רצינו להגיע לטייל בהודו. לפני כעשר שנים, חזרנו מהטיול הגדול שלנו, הטיול שאחרי צבא. טיילנו שנה יחד – תחילה בדרום מזרח אסיה (כחמישה חודשים), אוסטרליה (חמישה חודשים) וניו זילנד (עוד כחודשיים). אני רציתי להמשיך להודו מהמזרח, אבל החלטנו לשלב את שתי התשוקות שלנו והודו לא הייתה על המפה, בטיול הזה לצערי. במשך השנים שחלפו רצינו להגיע להודו מאד, אבל החיים והשגרה סוחפים אותך עם לימודים, עבודה והחיים עצמם, ככה שלא נוצרה האפשרות.
בשנה האחרונה הרגשתי את הצורך הזה בוער בי חזק. הרגשתי שהנשמה שלי רוצה להגיע לשם.
ביולי האחרון נוצרה ההזדמנות, כשסיימתי לעבוד במקום עבודתי האחרון וזה היה מעט לפני החגים. תוך חודש אירגנו את כל מה שצריך, מימון הטיול לשנינו, חיסונים, ויזות והשלמות ציוד, "סידור" לחתול הג'ינגי והקצת נויירוטי שלנו, בזמן שלא נהיה.
״הרגשתי שהנשמה שלי רוצה להגיע לשם״ בתמונה: מיכל ועופר
בעלי, עופר, בהתחלה היסס קצת והיה צריך מעט לשכנע אותו להצטרף למסע. הוא ממש פרגן ואמר לי לנסוע לבד. לי היה ממש חשוב שנצא למסע הזה יחד ונחווה את הודו במשותף. חשבתי שזה יעשה לכל אחד מאתנו טוב לחזור לטייל, וגם לזוגיות שלנו זה היה הרבה זמן איכות, לראות תרבות מעניינת ונופים מדהימים (עופר הוא צלם טבע חובב אבל מדהים 🙂 ועוד ועוד סיבות רבות).
״לראות תרבות מעניינת״ אחד מצילומיו של עופר בהודו.
תוך זמן קצר הוא השתכנע ויחד אירגנו את כל מה שצריך לנסיעה, ראינו הרבה סרטונים על הודו והרצאה מעולה של דני אברהמי שהכינה אותנו למסע.
ברצון שלי לנסוע היו משולבים המון פחדים. פחדתי ממחלות, מהלכלוך, מסכנות, מהלא נודע ועוד. אבל עם כל הפחדים שהיו לי, התשוקה והרצון להגיע להודו היו חזקים מהכל. הרגשתי שקול פנימי אומר לי להישאר בהודו לבד, גם אחרי שעופר יחזור לארץ, מבלי שאני יודעת איפה ארצה להיות ומה הסיבה שהקול הפנימי אומר לי להישאר שם לבד. אני די פחדנית, אבל עופר, בחיים בכלל (ובטיולים אפילו יותר) נותן לי המון ביטחון והרגשה בטוחה, הוא מטפל בכל הבירוקרטיות לרוב וזה מאוד עוזר שבן הזוג שלך תומך בך, במקומות שאתה פחות טוב בהם.
בכל זאת הקול הפנימי היה חזק ממני והחלטתי לנסוע לחודש וחצי על תקופת החגים וגם קצת אחרי, כי אין לי הגבלת זמן או עבודה שצריך לחזור אליה אחרי החגים. קנינו לעופר כרטיס לכחודש, כך שידענו שיש לנו זמן מוגבל וידוע לטייל יחד ואז אני נשארת עוד כשבועיים.
התרגשנו מאוד לקראת הנסיעה ובתחילת ספטמבר נחתנו בדלהי. חברים ומשפחה ניסו להכין אותנו לקראת המפגש הזה עם הקסם שנקרא 'הודו', אבל אף אחד לא באמת יכול להכין אותך להודו ולדלהי בפרט.
סך הכל חווית דלהי שלנו הייתה טובה. אתה רואה שם הכל ובקיצוניות מאוד גדולה בין דברים. אתה יכול לראות את הדבר הכי יפה שראית בחיים שלך וליד זה הדבר הכי נורא ועצוב או מגעיל. לי, לדוגמה, היה מאד קשה לראות את הכלבים שם, שנראו מאד מסכנים עם איזה עצבות בעיניים. מצד שני, הרחובות הצבעוניים, עם אנשים מעניינים וקצב מטורף של חיים, שסוחף אותך יחד איתו. כל ריקשה שעלינו עליה הובילה אותנו למקום לא נכון, לא משנה אם הוצאנו מפות, כתובות, או כל דבר על מנת להגיע ליעד. אבל לרוב זה שיעשע אותנו, כי באנו מאוד פתוחים לכל החוויה הזאת. עופר בחור טוב, קיבוצניק שאוהב את השקט שלו, שלא סובל את תל אביב מרוב עומס, עף שם ופרח. זה היה מדהים לראות אותו כל כך נהנה ומתמכר ל"בלאגן המאורגן" הזה שנקרא דלהי.
בדלהי היינו יומיים בערך ומשם המשכנו צפונה למנאלי ב'סמי סליפר'. הנסיעה הייתה אמורה להיות בערך 12 שעות, לנו לקחה 19 שעות! אבל שוב היינו בראש ממש טוב ומשוחרר, אז הנסיעה עברה ברובה בטוב ובנעימים, למרות שהכבישים בהודו זה סיפור בפני עצמו. זו תרבות נהיגה אחרת לגמרי – מצד אחד אתה לא בטוח אם תגיע בחיים ליעד שלך, אבל מצד שני, ההודים רגילים לנהוג בצורה קצת פראית, עם הרבה צפצופים ונסיעה במקומות ממש צרים, על איזה הר שלא נראה שמכונית אחת אפילו עוברת בכביש הצר, צפצופים לפני כל עיקול כדי להודיע שהם מגיעים. למרות שגם עולם הצפצופים בכביש זה סיפור בפני עצמו. יש מלא סוגי צפצופים…
בשעה טובה (וקצת מותשת), ערב ראש השנה, הגענו למנאלי. לקח לנו קצת זמן להבין איפה אנחנו נמצאים, אבל האזור של מנאלי היה יפהפה והייתה לנו מרפסת מהממת לנוף. את הלילות בילינו באולד מנאלי. בהתחלה, הנחיתה היה לנו קצת קשה עם ה"ישראליאדה". מעבר לעובדה שבכל מקום יש שלטים בעברית – המקומיים מדברים איתך בעברית ואתה מרגיש שרק ישראלים נמצאים שם ואין כמעט אף תייר אחד זר. כשטיילנו לפני עשר שנים, פגשנו כל כך הרבה אנשים מעניינים מרחבי העולם, שפתאום זה נהיה מוזר, להיכנס לראש שכולם סביבנו ישראלים ובכל מקום יש אוכל ישראלי. לי לקח יותר זמן מעופר להסתגל לזה, אבל למה ציפינו כשהגענו לאחד מהיעדים החמים של שביל החומוס בעונת החגים בישראל. בהתחלה, בגלל התחושות האלה, לא כל כך הצלחנו להנות ממנאלי. החלטנו ללכת לבית חב"ד, לארוחת ערב רה"ש, לפגוש ולהכיר אנשים חדשים ולהיות באיזה סביבה מוכרת להתאקלמות.
עם כל יום שעבר נהיה לנו יותר נעים. אתה מכיר אנשים חדשים ומעניינים, מגלה את כל המקומות השווים לאכול ולבלות, מיום ליום אתה נהנה יותר. ביום מטיילים ובערב מבלים באחד הפאבים או מסעדות, עד שמכבים את האורות. יום סדנת מקרמה. יום ישיבה עם איש חכם, על סמוסה טרייה. אפילו יום סיור בניו-מנאלי, בשוק, סתם מעבירים יום…
כל יום ניסינו לצאת לטייל במפלים ב-ואשישט אבל לא הגענו אליהם. כי אתה קם בבוקר ואין לך מושג מה יכול להיות ולאן יזרום היום (אין מה לעשות, זה טיול). אז תכניות זה יפה, אבל לא כולן קורות.
לבסוף, הגענו, בצהרי אחד הימים, לואשישט (הנסיעה עורכת כ-15 דקות) ושוב לא הגענו למפלים, אבל פגשנו מישהי שנהייתה חברה טובה עוד יותר, בהמשך הטיול. יחד הלכנו למעיינות החמים, שהיו מדהימים (חובה בעיניי).
במעט הזמן שהיינו בואשישט, הבנתי ששם אני רוצה להיות. פחות התחברתי למנאלי, כי היא הרגישה לי מאוד מתויירת ונקייה, כשמולה ואשישט הרגישה יותר אוטנטית ומרגישים את המקומיים והתיירים משתלבים יחד, זו לא עוד הצגה לתיירים.
החלטנו שאנחנו רוצים להיות שם לפחות לילה ובסוף זה לא הסתדר, כי כמו שציינתי, לא תמיד התכניות שאתה קובע בטיול קורות. היתה איזה תחושת החמצה, מודה.
לאחר כמה ימים במנאלי, החלטנו להמשיך לטוש הקסומה, שנמצאת בעמק פרוואטי….
המשך יבוא…