כך חטפתי מחלת גבהים בלאדאק ועברתי ניקוי טבעי :-)
זה לא משהו שצפיתי מראש יותר מידי. הצטיידתי מהארץ במיטב התרופות הנדרשות, אבל התוכנית הייתה לפתוח בית מרקחת בדרמסלה או בגואה, על פי הדרישה. אלא שמהר מאוד חל שינוי בתוכניות. לא תאמינו, אבל ממרומי 1.84 מ’ גובהי זה כנראה הרבה יותר חמור ממה שזה עבור רוב האנשים. כעבור יומיים בלבד בלה- לאדאק, אחד המקומות המדהימים עלי אדמות, חטפתי את כל תופעות מחלת הגבהים ובמקום להנות מנופי פסגות ההימליה כמתוכנן, "נהניתי" בעיקר מארבע קירות הגסטהאוס החביב, משירותי המלצרות של טלי המדהימה, שגם היא לא הרגישה טוב וגררה את עצמה בשביל לטפל בי, ומרופאה טיבטית מקסימה שהגיעה אלי לחדר ורשמה לי כל תרופה אפשרית עלי אדמות והרים פלוס הוראה חד משמעית לא לצאת מהחדר!!!
הימים הללו במיטה גמרו אותי. סבלתי מהכל. אם אני כבר חווה משהו, אני הולכת עד הסוף – סחרחורות, בחילות, חום גבוה שלא יורד, שיעול חזק, קשיי נשימה, כאבי גרון, עצירות והכל ארוז היטב בחבילת נופש אחת כשמחוץ לחלון העצים מתנועעים במין ליטוף רך, תוך כדי שאני ממלמלת ובוכה … אני לא מאמינה… כן כן, הייאוש חלחל לתוכי, הרחמים העצמיים התדפקו על דלתי וכל שנותר לי הוא לשכנע את עצמי שזה ניקוי… בסך הכל ניקוי… מידי פעם אפילו האמנתי לי. ופשוט אפשרתי לי לחוות את כל הג’יפה הזאת יוצאת מתוכי ומרוקנת אותי אט אט מכל מיני מכאובים, פיסיים ורגשיים… שצפו ועלו להם בזה אחר זה… המון חלומות שהטרידו את מנוחתי בלילות… המון געגועים… למשהו לא ברור, לא ידוע… הכל פשוט צף למעלה בלי שתהיה לי על זה שום שליטה ובלי שבכלל רציתי…
בשלב מסוים החלטתי שדי. אחרי הכל, אני בטיול, לא בכלא. כל האנטיביוטיקה, אקמול, פרצטמול ועוד איזה תרופה מקומית, לא ממש הטיבו איתי. אחרי שלושה ימים של מעיכות טוטאלית, החלטתי לקום מהמיטה ולהתמודד. התקלחתי, נחתי שעה, התעוררתי, הכרחתי את עצמי לשתות ולאכול משהו, ארזתי את עצמי ויצאתי החוצה בכוחות עצמי (כוחות אפסיים, יש לומר). הליכה של מאה מטרים הפכה עבורי למשימה לא פשוטה. רוב האנשים מגיעים ללאדאק בשביל טרקים ואני מצאתי שהטרק הכי רציני שעשיתי בשלושה ימים היה מהמיטה שלי לעמדת האינטרנט הקרובה בצ’אנגספה שבמעלה לה. היציאה הזאת פתחה לי את הריאות ואת הלב ומשם הרחבתי את הגבולות שלי והבראתי לאט לאט, תודה לאל.
זה לא היה פשוט בכלל שבוע מחלה בתחילת הטיול, רחוק מהבית ובניגוד לכל האנרגיות המטורפות והתוכניות. אבל היה במחלה הזאת משהו כל כך נכון, כל כך מדויק, שאולי לא הייתי מוותרת עליה. השלתי מעלי כל כך הרבה קילוגרמים רגשיים בזמן כל כך קצר, שלפעמים אין דרך אחרת. הגוף הרבה יותר חכם מאיתנו, אין מה לעשות.
אחרי שבוע מחלה הגיע שבוע הפיצוי והכיף – לאט לאט גיליתי את המקום, לה, את האנשים המקסימים, את המסעדות השוות והאוכל הנפלא (איזה כיף זה שחוזר הטעם אחרי מחלה…), ספרים טובים שהבאתי איתי וקראתי לי בכיף, פשוט זמן איכות ושקט, זמן מנוחה. אה… וגם הרבה מכות בראש. לא תאמינו, אבל הטיבטים הם אנשים כל כך קטנים שכל הדלתות שלהם בכניסות לבית, לשירותים ובכלל, כל כך קטנות, שכל פעם חטפתי מחדש מכה בראש. זה גמר אותי. ממש התקשיתי להתרגל לכניסות הנמוכות וטיפטיפת חוסר תשומת לב מצידי ריסקה לי עוד כמה תאים במוח… 🙂
אחרי שכבר הרגשנו את המיצוי זועק מכל פינה (כבר לא נשארו לנו מסעדות לבחון או מנות חדשות לטעום) החלטנו לצאת לטיול של ארבעה ימים בין הכפרים והאגמים, בדרך דרומה, לכיוון מנאלי. זה היה טיול דרך אגם צומורירי, מעיינות חמים וגייזרים בפוגה ודרך אגם צוקר. זה היה טיול פשוט מדהים ואחת הדרכים הכי יפות (וארוכות) שחוויתי בחיי. יצאנו לדרך עם חבורה של אנשים מקסימים, הולנדים ובלגים, וזה היה פשוט מושלם החיבור איתם!!! לינה בקמפינג, פסטיבלים דתיים של הטיבטים שהגענו אליהם תמיד בזמן ולמרות שלא התקלחתי ארבעה ימים חוץ מאשר בבוץ שלך פוגה (פשוט כפרים שלמים שאין בהם דבר כזה שנקרא מקלחת…), הרגשתי רעננה מתמיד. ולא תאמינו, לראשונה בחיי ראיתי קשת בענן שלמה!!! שלמה!!! עם כל הצבעים שלה שנשברים על האדמה משתי הקצוות. זה היה מחזה כל כך מרהיב. ירדנו מהג’יפ ולא הפסקנו לצרוח מרוב התלהבות כמו חבורה של ילדים קטנים. לא יכולנו להפסיק להתלהב כי זה מחזה של פעם בחיים בנוף הכי קסום שאפשר לדמיין… זה היה ממש כמו ציור שאיזה צייר אומן צייר בשלמות ובדיוק מופלא…
אז לפני שלושה ימים הגענו למנאלי, החלטנו לשכור חדר בגסטהאוס דווקא בושישט, שהיא פחות תיירותית ונורא כיף כאן בינתיים. יש כאן גם מעיינות חמים ומחזות קשים מאוד לעיכול של הודים שבסוף יום העבודה שלהם רובצים בבריכת המעיינות ומתקלחים. דווקא הבריכה של הנשים נמצאת ממש בתוך המקדש והיא כמו מקווה טהור כזה… והמחזות שם הרבה יותר נעימים מלעין, האמינו לי… היום הלכתי להתקלח שם עם נשים הודיות וזה היה פשוט כמו חלום, כמו סצינה מתוך סרט. קסום…. ונעים… הייתי בתוך המים החמים שעה וחצי כשמעלי יורדות טיפות גשם (כן, יש כאן מונסונים ולפעמים זה לא נפסק…) ואחר כך הרגשתי חדשה… מכירים את התחושה הזאת שההליכה הופכת למין ריחוף כזה?…
והאוכל… אחחח… האוכל כאן ובכלל מדהים. אני לא מבינה ולא קולטת איך יש אנשים שנוסעים להודו ומתלוננים שאין להם מה לאכול. תגידו, איפה אתם חיים? אני לא מפסיקה לדפוק מגשים של טלי (המאכל הלאומי, לא חברה שלי:-)), מומו טיבטי (שזה פשוט מעדן ובאחד הכפרים אישה לימדה אותי להכין ויום אחד אולי זה יקרה) והמון סלטים, פירות, מוזלי וצ’פאטי… אני פשוט לא מפסיקה לאכול ולא תאמינו, אבל נראה לי שרזיתי מאז שאני כאן. זה ממש קסם… טוב, נו, אולי יותר חילוף חומרים מואץ 🙂
אז בינתיים אני כאן, כבר עוד מעט חודש בהודו, וזה מרגיש רק ההתחלה…. רק תחילת הדרך… (למי שהתערב איתי שאשבר ואחזור אחרי חודש, אה אמיר?:-))
למרות שאני כאן, הרחק מכם, אני לפעמים (רק לפעמים) מתגעגעת וחושבת עליכם.
רוב הזמן, אני פשוט נהנית… מכאן ועכשיו…
אני מאוד אוהבת אתכם ושולחת מלאן חיבוקים, חום ואהבה…
אמשיך לכתוב כשייצא לי…
יום נפלא,
אל החלק הבא במסעה של חגית – אני ועדת מעריצי הבאבות