שיטוט בלה. איפה הישראלים?
היי!!
לא חשבתי שאני אכתוב כמעט כל יום, אבל גם אם אני לא עושה שום דבר מיוחד יש לי צורך לעדכן. תאמת שמספיקה רק האווירה והאנשים ברחוב בשביל לכתוב עמודים אפילו אם לא הייתי באיזה טרק. (בינתיים).
הייתי בטוחה שברגע שאני אדרוך בהודו ייפלו עליי מפלים של ישראלים שרק רוצים שאני אצטרף אליהם לטרקים ולטיולים.
אוקי..אז זה ממש לא ככה. לפחות לא בלה. הישראלים די מסתגרים בזוגות, שלישיות והלאה, ולא הכי נלהבים לטייל ביחד. כנראה שכל הישראלים מתרחקים מישראלים. למרות כל הקשיים אנחנו עדיין מסתובבות עם שתי בנות מתוקות שממש התחברנו אליהן. סוף כל סוף אחרי מאמצים מרובים מצאנו עוד זוג מסטולים שהסכימו להצטרף אלינו לטרקים. נראה לי שהם יתחרטו על זה מחר בבוקר…
בכל מקרה, יש לנו סוכנות לטרקים שנקראת k2 adventures.
אחרי יום שלם של חיפושים.
סגרנו איתם על יום טיול למנזרים ולמוזיאונים שנמצאים ממזרח ללה- מחר. יום אחרי זה טיול לאגם פאנגונג, ואם נהיה מרוצות, טיול של יומיים לעמק הנוברה, שם יש מעיינות חמים, מנזרים ורכיבה על גמלים. אני כל כך מתרגשת! סוף סוף להתחיל לטייל.. עד עכשיו הסתובבנו והכרנו את הסביבה, עשינו קניות במיין באזאר רואד, ונכנסנו לשוק הטיבטי.
היום עשינו הליכה רגלית לכפר מצפון ללה וביקרנו בסאמקאר גומפה בדרך. גומפות זה מנזרים של נזירים טיבטיים, ובדרך כלל משאירים להם קצת כסף תרומה.
הנזירים הטיבטיים האלה כל כך יפים. אתמול ניסיתי להצטלם עם אחד, עטוף בגלימה מסורתית אדומה, זקן בלי שיניים עם מחרוזת תפילה ביד. איך התאכזבתי כשהו סירב. אני ממש מוקסמת מהם. הם משדרים תחושת קדושה וחוכמה שתיירת בורה כמוני לעולם לא תבין.
לפעמים אני מנסה לחשוב איך אנחנו נראים דרך העיניים שלהם. תחשבו כאילו מישהו היה נכנס לעיר או למושב שלכם, מתלהב ושולף מצלמה על הבית שלכם. מנסה להצטלם איתכם כאילו הייתם קופים, שולף חבילת שטרות מהחגורה, וצועק שלום שלום לכל המקומיים…
ככה אני נראית בכל אופן. אבל הבנתי שהיחס של המקומיים כלפי התיירים הוא אמביוולנטי. מצד אחד זקוקים לכסף, ומצד שני מתמרמרים על הרס התרבות והנוף. הבנתי שעד לפני 8 שנים לא היו כאן כל הגסטהאוסים והמסעדות עם הפיצות…
היום בדרך לכפר נכנסנו למקום שנקרא ‘האגודה למען הנשים הלאדאקיות’. שחוץ מהעצמת מעמד הנשים, פועלת גם למחזור של בקבוקי פלסטיק ומוצרים אחרים שנזרקים פה בטונות. מעודדת תעשייה מקומית וחזרה לתרבות.
היה ממש טוב לראות את זה, למרות שעם כל הכוונות הטובות, אני לא ארוץ לשתות מים מהנהר שזורם באמצע העיר ובו מתקלחים, מנקים את הג’יפ, משתינים ומכבסים. אני אשאר עם הפלסטיק, ואקווה שמישהו אחר יעשה משהו בנידון, כמו רוב האנשים….
אוקי, חוויה ממסעדה. אני ועדיה ישבנו במסעדה מומלצת מהלונלי פלאנט, רעבות אש וקיווינו לטוב. אחרי שעה של התלבטויות ועוד שעתים שלקח למלצר להביא את האוכל, קיבלנו מומו, אותם כיסוני בצק ממולאים בירקות מבושלים. אני הזמנתי נודלס עם ירקות למזלי, כי אחרי שתי דקות עדיה צרחה איכס!!! וראיתי אותה שולפת מבין השיניים שערה שחורה ענקית, הכי ארוכה שראיתי, שהייתה אפויה היטב בתוך המומו. כמובן שאיבדנו תיאבון וכל חיבה למין האנושי, ועדיה נפנפה במומו למלצר שלא הבין מה היא רוצה. אני לא יכלתי לעצור את עצמי והתגלגלתי מצחוק מולו. הוא בטח חשב שאנחנו שתלנו את זה שם.
יש לזכור! פה זה לא אירופה!
בערב היינו חייבות להשלים את המזון, אז הסתובבנו במיין באזאר רואד וחיפשנו מסעדה נורמלית, לא מהלונלי פלאנט.
מצאנו מסעדה מפוצצת על גג של איזה בניין. עלינו 3 קומות והתיישבנו. מסתבר שהגענו למסיבה סגורה של קצינים…
המלצר לא הסכים להביא לנו תה ולא קינוח, למרות שהתחננו. כבר היה מאוחר והכל נסגר. אחרי התחנחנויות וחיוכים, נזכרתי במשפט קסם שלמדתי שלשום: ‘סאב קוצ’ מילגה: שזה בלאדאקית ‘הכל אפשרי’. המלצר צחק וחזר עם שתי כוסות תה לימון! גרייט סקסס!
מרגע זה התחברנו למלצר, ואפילו שרתי לו את השיר היחיד שאני יודעת :צ’ורי צ’ורי המגוליסה יא קלנגה’…הוא ממש התלהב. מסתבר שהוא פריק של ארצו והדת ההינדית.
אז הוא לימד אותי עוד שיר שאני ממש לא זוכרת. הרבה הודים מתלהבים מהשם שלי. מסתבר ששניווא זה יום שבת בהינדית, ושני הוא סוג של אל הודי שרוכב על תרנגולת.
מקומי בהודו ללא ספק…:)