מטיילים בהודו, מאוהבים בתאילנד

אז נתחיל דווקא מהשורה התחתונה – בניגוד לסטיגמה הידועה שאו שאתה שונא את הודו או שאתה מתאהב בה, אנחנו מאד אהבנו חלק מהמקומות וחלק מהדברים ולא אהבנו הרבה דברים אחרים. הודו היא בו זמנית מרתקת, צבעונית ומרגשת וגם מעצבנת, מלוכלכת ומתישה.

  דלהי שיקפה בעיקר את השלילי שבהודו, אולי מכיוון שהגסטהאוס שלנו היה במיין באזאר – אחד האזורים הכי אינטנסיבים בדלהי. שם אתה מוצא את עצמך בתוך בליל חסר הפסקה של פרות, אופנועים, ריקשות, קבצנים ותיירים. ברגע שיצאנו מדלהי ונכנסנו לרג’סטן האווריה השתנתה ונהייתה הרבה יותר רגועה, מה גם שהתרגלנו (חלקית) ללכלוך, לרעש ולאוכל ההודי. האמת שגם אחרי חודש בהודו לא הצלחנו להתרגל לגמרי לריחות וללכלוך ברחובות. זה כנראה משהו בתבלינים ההודים, כי אפילו הביוב שלהם הרבה יותר מסריח משלנו (ובהודו מריחים לא מעט את הביוב!.).   רג’סטן היא ארץ הרג’פוטים והמהרג’ות. המהרג’ות עסקו בעיקר בצבירת הון ורכוש ובבניית ארמונות מפוארים, מה שכנראה לא היה טוב כ"כ להודים תחת נתינותם, אבל טוב מאד לתיירים. זהו חבל ארץ צבעוני ומרתק עם הסטוריה מעניינת, בלי סוף אתרים ומקומות קדושים. ברג’סטן טיילנו עם מכונית שכורה ונהג. זה אמנם יותר יקר מטיול תרמילאי סטנדרטי, אבל זה הרבה יותר נוח וגם יוצא לראות הרבה יותר מקומות מעניינים. בעיקר מתאים לזוג שלא נוטה לריב יותר מדי, כי אין לאן להמלט…   אחרי פרידה מרג’סטן ומהנוחות של הרכב הצמוד (ואחרי גיחה קצרה לאגרה כדי לראות את הטאג’ מאהאל) נסענו לאורצ’ה. אורצ’ה היא עיירה קטנה ולא כ"כ מתויירת שמעבר לשקיעות פשוט מדהימות, היא מפלט מבורך מהודו הקשה והמלוכלכת. העיירה הזאת מלאה במקדשים ישנים ומוזנחים, מה שרק מוסיף לאווירה הקסומה שבה. אורצ’ה היא גם אחד המקומות היחידים בהודו שכאשר אתה מצלם אנשים לא מושיטים לך אוטומטית את היד לכסף.   ולסיום הגענו לוורנסי. העיר הזאת היא תמצית הודו – מזוהמת ומתישה אבל מדהימה ומרתקת. אנחנו גרים בשאנטי גסטהאוס שכשמו כן הוא – מפלט מהבלגאן בסמטאות סביבו. על הגג יש מסעדה, אינטרנט וטלוויזיה עם סרטים וספורט, ואנחנו יורדים ממנה לסיור של כמה שעות בגתות שעל נהר הגנגס בערך פעמיים ביום. הגנגס, מעבר להיותו מקום מאד קדוש להינדים, הוא רב שימושי ומשמש גם כאזור לשריפת גופות, רחצה, כביסה, משחקים, טקסים דתיים, רחצת הבאפלו ועוד ועוד. אפשר פשוט לשבת על המדרגות המובילות אליו במשך שעות, להביט בכל מה שקורה מסביב ולא להשתעמם.     ההודים עצמם הם עם סימפטי ומעצבן. יש כ"כ הרבה דברים שפשוט אי אפשר להבין לגביהם ולגבי איך שהם חושבים שזה מדהים. קודם כל, ברור שההודים היותר נחמדים הם אלה שאין להם נגיעה בתיירים, אבל באופן טבעי בהם אנחנו פוגשים פחות. בתור תייר, כשאתה הולך ברחוב ניגשים אליך כל הזמן הודים. לא כולם רוצים את הכסף שלך. אבל בהערכה גסה אלה בערך 99% מהאנשים שפונים אלייך… ההודים הם בעלי חוש מסחרי מפותח ויש להם המון זמן, ולכן הם מסווים את המטרה שעבורה הם פונים אליך בשיחה ארוכה וידידותית. יש להם גם כל מיני טריקים מלוכלכים: בפושקר הם נותנים לך פרחים לזרוק לאגם, והתיירים שנופלים בפח וחושבים שזה הוואי מקבלים גם תפילה ארוכה לבריאות בני המשפחה שלהם שבסיומה חשבון יקר. בוורנסי הם מושיטים לך יד ללחיצה ואז מתחילים לעשות לך מסאז’ בכף היד ולשכנע אותך לעשות מסאז’ מלא על שפת הגנגס. כך שבתור תייר אתה צריך לפתח חסינות להודים וללמוד ללכת תוך כדי דקלום תמידי של "no, thank you". חוץ מזה, לפעמים נדמה כאילו אספו את כל המשוגעים ושמו אותם פה. ולא זאת בלבד, אלא שגם סוגדים להם. האנשים הקדושים שלהם (הסאדויים) הם או מסטולים, או קבצנים, או משוגעים או הכל ביחד. כ"כ הרבה פעמים ראינו פה דברים שאמרנו לעצמנו – "רק בהודו זה יכול לקרות" או "מה ההודי הזה חושב לעצמו לעזאזל!?".      אבל בתכלס הדבר הכי משמעותי בטיול הזה הוא האורך שלו. ברגע שאתה בטיול של כמה חודשים, וזה לא משנה אם זה בהודו, בדרום אמריקה או בטנזניה, כל סגנון המחשבה שלך משתנה. זמן הוא פתאום לא מצרך יקר, ולא אכפת לך אם הוא עובר בלי שעשית הרבה. אתה מרשה לעצמך לראות סרטים טפשיים,  לשקוע בשיחות, להסתובב בלי מטרה, לצלם המון, לקרוא ולחשוב, ולעשות עוד כל מיני דברים שבארץ גוזלים זמן יקר. וזה אולי הכייף הכי גדול בטיול – הרגשת החופש המוחלט.   אז התחנה הבאה היא תאילנד. יש לנו כמה חברים שמשוגעים על האוכל ההודי ועל הקסם שבהודו, אבל אנחנו גם אחרי חודש בהודו נשארנו מאוהבים בתאילנד. כך שאנחנו כבר לא יכולים לחכות לנחות בבנגקוק ולהרגיש את הלחות באוויר כשדלתות הטרמינל נפתחות ואת הריחות של הקאווסאן…