מלחמה ושלום

הסיפור שלי מתחיל באביב 2014, מפקד טנק שבמשך שנתיים וחצי רואה את הבית פעם בחודש (במקרה הטוב), מקבל צ'ופר מפתיע, ובחודשים האחרונים של השירות עובר לשרת בפלוגת המבצעים של המפקדה. את החודשים האחרונים הייתי אמור לשרת כפז"מניק שעושה את המינימום, ומפנטז תוך כדי על האזרחות ועל כל האפשרויות שמונחות לפניו. אבל חודש יולי הגיע ואיתו הכאפה. הפנטזיות על חוף בתולי וקוקוס טרי התפוגגו לאור המציאות המטלטלת שלא אפשרה בכלל לדמיין. מהר מאד, הוכרז על מצב כוננות והבנתי שהפעם זה כנראה רציני. כבר ביום השני של מבצע "צוק איתן", קראו לי להחליף את אחד המט"קים (מפקדי טנק) שנפצעו בעזה. המהירות של האירועים, לא אפשרה לי בכלל להבין מה קורה סביבי ובטח שגם לא להתבאס על התנאים הטובים שנלקחו ממני. חזרתי לפקד על צוות שעליו פיקדתי בעבר, צוות שסמכתי עליו בעיניים עצומות. ידעתי שאנחנו לא פראיירים, היה לי מפקד תותח וחיילים תותחים עוד יותר. ללא ספק הרגשתי ביטחון, אבל לצד הביטחון, הפחד הצליח לחלחל. משום מה, לפחד לא מתרגלים. הפיצוצים ליד הטנק הקפיצו אותי בכל פעם, מהמראות שראיתי לא הצלחתי להשתחרר, והחרדה מלשמוע את השם של חברים בגדוד שנפצעו או נהרגו תמיד היתה קיימת. בין שבת לשבת, בשטחי הכינוס, במצבי רוח טובים יותר או טובים פחות, יצא לי הרבה פעמים לתהות ולחשוב מה יהיה. כדי להרגיש טוב, הכרחתי את עצמי לדמיין את הקוקוס וחוף הים, בדרום אמריקה או בהודו, הרי זה לא באמת משנה כשאתה עמוק בבוץ העזתי. ראיתי רק את החופש, חוסר המחויבות וחוסר הדאגות. הייתי בעזה עד שהמבצע הסתיים, וכשהמבצע נגמר, הגדוד שלי נשאר בגזרה הצפונית של עזה. במקום רגל על רגל במפקדה של הגדוד, חזרתי לטחון. כשאני מסתכל על זה בדיעבד, אני מרגיש שלפעמים קצת יצאתי סמרטוט. אחרי המבצע הייתי שפוף, שחוק, לפעמים בצדק ולפעמים פחות, אבל הרגשתי שאין לי כוחות יותר להתמודד. ידעתי שאני רוצה לטוס, שאני חייב איזשהו חופש רציני אחרי כל הטירוף הזה. כשהשתחררתי, בהחלטה משותפת עם חבר, יעד הטיסה נבחר. קראתי קצת דברים על הודו, דיברתי עם אנשים שהיו שם, והבנתי שהנסיעה להודו היא הדבר שלה אני זקוק. המפגש התמידי עם אנשים חדשים, הישיבות, הנופים המשוגעים, הכפרים הפרימיטיבים, כל אלה משכו אותי מאד וגרמו לי לבצע את ההחלטה. אז במשך שנה קרעתי את עצמי בין שתי עבודות והשתדלתי כמה שפחות לחשוב על מה שקרה בקיץ הקודם. בסוף ספטמבר האחרון, כשנה לאחר המבצע, הגעתי להודו.

היעד הראשון- טוש

נחתנו בדלהי, ומשם לקחנו סליפר לצפון הודו. הכפר "טוש", הנמצא בסמוך לקאסול (עמק פרווטי), היה מבחינתי היעד הראשון שבו חוויתי את הודו. הרגשתי שהגעתי לכפר שלא כל כך השתנה בעשרים שנה האחרונות. לא היה חיבור לאינטרנט, מה שאפשר לי להתנתק באופן מוחלט מהעולם, להתרכז בכאן ועכשיו, להכיר לעומק אנשים טובים, לשבת מול הנוף המשוגע ולספוג את כל היופי. אחרי הצפון, המשכנו למדינת רג'סטן, הנמצאת פחות או יותר במרכז הודו. היינו שם במשך שבועיים וחצי, ומשם המשכנו לרישיקש וקאסר דיווי. לכל אחד הרי יש חוויה שבה הוא נתקע עם רכב בהודו, ואת הנסיעה מרישיקש לקאסר דיווי כנראה שלא אשכח לעולם. יצאנו מרישיקש מאוחר בלילה, במטרה להגיע לקאסר דיווי בבוקר. הרכב שבו נסענו נתקע בעיירה שאני אפילו לא יודע אם היא נמצאת על המפה, ונאלצנו לחכות כמה שעות טובות בכדי לתקן את הרכב. כשהגענו לקאסר דיווי היה חושך מוחלט, מותשים ועייפים, והחיפושים אחרי דירה עבור עשרה אנשים לא הקלו על התחושות האלה. רק כשקמתי בבוקר למחרת, פתאום הבנתי איפה אני נמצא ונחשפתי לנוף המשוגע של המקום. הדירה שלנו הייתה ממוקמת בנקודה הכי גבוהה על ההר, ומהמרפסת של הדירה ראיתי את הרי ההימלאיה. מקאסר דווי המשכנו לאיי אנדמן, ולראשונה מזה כמה חודשים, הגעתי לנוף ששונה לגמרי ממה שהייתי רגיל אליו עד עכשיו, חופי ים טרופיים ובתוליים. ישנתי בבונגלו על חוף הים, ואת הבוקר הייתי פותח עם שייק קוקוס, פריזבי ומטקות, ובעיקר סתלבט שלא נגמר. גם באיים הניתוק היה מורגש, לא היה חיבור לאינטרנט, וגם לא ממש עניין אותי מה קורה. שוב התרכזתי בכאן ועכשיו. אחרי שהייתי שם כמעט חודש, המשכתי למונאר הנמצאת בדרום הודו עם חברה שפגשתי במהלך הטיול. האווירה במונאר הייתה שונה מאד מכל מה שהכרתי עד עכשיו בהודו, האנשים המקומיים היו מאד מיוחדים והאוכל היה הרבה יותר אותנטי.

"האנשים המקומיים היו מאוד מיוחדים.." (מונאר)

הודו היא תת יבשת ענקית, בכל מדינה נתקלתי בתרבות שונה, נוף שונה לגמרי, ולפי דעתי, זה מה שהפך את החוויה של הודו לכל כך עוצמתית. גם אם הגעתי למקום שלא כל כך הסתדרתי בו, מה שקורה לכולם לאורך הטיול, תמיד הייתה לי את האפשרות לנסוע למקום אחר. היה לי חופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד ותמיד ידעתי שהכל יסתדר, שאני תמיד אמצא את האנשים שמתאימים לי.  מלבד המוצ'ילה, הגעתי להודו עם תיק נוסף, תיק בלתי נראה שהיה צמוד אלי מאז המלחמה. אמנם גיליתי שגם בהודו, קשה להתחמק מהמציאות הישראלית. בכל שיחה, עניין הצבא תמיד עלה. הצבא הוא המכנה המשותף הגדול ביותר שיש לישראלים והשירות הוא אחד הגורמים המשמעותיים שמחברים בין אנשים בטיול. פגשתי לאורך הטיול חברים בני גילי, שהשתחררו מהצבא לא מזמן והיו בעזה, והשיחות היו מתבקשות ולא איחרו מלהגיע. יש כל כך הרבה זמן פנוי, זמן שלא מאפשר לחמוק מהתמודדות עם המחשבות. המחשבות תמיד הציפו אותי כשהייתי בארץ, לפעמים על אש קטנה יחסית ולפעמים על אש קצת יותר חזקה, אבל תמיד הייתי יכול להדחיק אותן על ידי הישאבות לשגרת החיים. אבל רק בטיול, לראשונה מאז המבצע, לא היה לי לאן לברוח. הודו הכריחה אותי להתמודד עם המציאות ולחבק אותה למרות הכאב. היא אפשרה לי להשלים עם מה שקרה, לעבור הלאה, להמשיך עם החיים, להוריד את התיק מהכתפיים ואולי להתחיל טיפה ליהנות.