מסע טרמפים רומנטי בהודו – פרק 1

כתב: אשריאל אשוש

 

אחד הדברים היותר חשובים בטרמפים זה לשמור על נחמדות ואנרגיה טובה, רכבים מריחים באסה מקילומטרים וזה עושה להם חררה בווישרים. אז צריך לעבור לפאזה של תרמילאי חמוד המשתדל להיות נחמד לעולם, אחד שקוטף פירות מתוקים לאורך הדרך ולא באמת אכפת לו לאן הוא יגיע ומתי (בעיקר משום שזה כבר לא תלוי בו).

 

 

 

צריך המון סבלנות, אמונה ואלוהים יודע מה עוד. זה כל כך משתנה ותלוי באיך קמת בבוקר ואיך התעורר ההוא שעצר לך, להאמין בקארמה ולהיות מוכן לספר את הסיפור שלך עשרות פעמים למרות שממש לא בא לך ולפעמים גם לא להוא שמקשיב. צריך לשנות פאזה קיצונית מתייר שבא עם כסף ומוכן לשלם תמורת כל הדברים שהוא מקבל ורק שלא יאכלו לו את הראש או רק שלא יהיה תלוי בזרים ומקומיים. אגב, תלוי – לא רק בקטע מילולי: להיתלות \ לשבת על אנשים זה דבר דיי נפוץ ומקובל בלוקאלים וטרמפים – מניסיון.

 

צילום: מעיין ים

 

הלב האחד שלנו לא הפסיק להיפתח: עברנו מאות כפרים (לא בכולם עצרנו כמובן), במאות כלי-רכב הודים שונים ומשונים (עם הודים בתוכם שגם הם לפעמים היו איך להגיד… שונים ומשונים) פגשנו עשרות תרבויות פנים-הודיות: מנהגים, מראה, ביגוד ועוד. התארחנו אצל משפחות פשוטות ואנשים שבסה״כ שמחים עם מה שיש להם!

 

 

הכל התחיל בושישט. הגענו לשם ממש מאוחר בלילה אחרי איזה שני לוקאלים. נער צללים יצא משום מקום והציע לנו גסטהאוס טוב, קרוב, זול, נקי, משופץ, מקוצץ ועוד כמה מילים מטופשות שהוא הצליח להוציא בקושי –  שהתבררו כחארטה אחת גדולה.

היינו עייפים ומותשים, אז הסכמנו. הגענו לחדר הכי לא קרוב, לא נקי, לא מקוצץ ולא כל מה שהוא חירטט. אבל יאללה, כאשר אבדנו אבדנו. זה רק ללילה… בסה״כ בסדר… בינתיים.

 

כעבור זמן מה הוא בא לקחת מסמכים, ובדרך אגב הציע לנו לבוא ולראות ממיטב החומרים שיש לוושישט להציע. חשבנו שממש תעזור לנו איזה שאכטה, וחוץ מזה, זה היה תאריך יום ההולדת העברי שלי, מה יש להפסיד?

שוב האמנו לו… עייפים כבר אמרנו… וטיפשים?

הוא לקח אותי לגוץ שעיר ומכוער, עם אנרגיה של מפעל כימיקלים שממש לא בא בטוב ולקח אותי אל כוך אפל ומסריח  – והזהיר אותי שהוא לא משחק משחקים, תוך כדי שהוא מדליק לי מקטרת לנסות.

 

צילום: מעיין ים

 

מפה לשם, ה'שיהיה לו על תרופות איורוודיות אמן' הזה עם כל המיניפולציות והטי אייצ׳ סי שלו, הצליח לקנוס אותי בסכום לא קטן תמורת חומר שלא שווה יותר מדי ממה שיוצא לפרות באחוריים בכמעט כל מטר שני בוושישט וגרם לאשתי לאלרגיה נוראית. (גם החומר וגם החרא).

 

דקה אחרי חזרתי לחדר מתנדנד…כשאשתי הבינה איך ניקנקו אות,י היא שלחה אותי מיד אליו בחזרה. הגוץ בתגובה: אין אצלנו בחברה החזרה, רק החלפה. זה כתוב אוויר על גבי אוויר בתקנון, איך לא ידעת? אני מצידי בירכתי אותו בכל… טוב, אתם יודעים. 🙂

 

זה היה רגע מכונן. זו הייתה הפעם הראשונה בהודו שפשוט עבדו עלינו בעיניים פקוחות ומתוך רוע ותאוות בצע. מאוד נפגענו (במיוחד אני. איך הוא הצליח להשחיל אותי? אחחחח האגו) אבל הבנו שבאזורים מתויירים כאלה, שמסתובבים בהם מלא 'ארנקים' ממלא מדינות, נמשכים גם מלא זבובים, פרעושים ותולעי ריקבון שמתרבים להם על מצע של כסף ושאר מרעין בישין.

 

״לא בא לי״. היא אומרת לי אחרי איזה כמה ימים. ״אני מאוד אוהבת חומוס אתה יודע, אבל לא בא לי על השביל. מתוייר מדי.. עמוס.. מפחיד לסמוך על אנשים.. והרבה מהעיניים כבר עייפות וממש לא תמימות. חוצמזה, שגם להודים יש אחלה חומוס מסאלה, ולא חייב להיות בשביל בשביל זה. בא לי את הודו האמיתית״. היא מסיימת ואני שומע את המוח שלה פותח מפות מרים אזימוטים ו״גוגל מפס״ ומתחיל לחשב מסלול מחדש.

 

להתראות בפרק הבא 🙂

 

 

עורכת: סיגל קריב