מתנדבות בג’אוצ’ר

כתבה: נופר להב

 

"…אני חוזרת משבוע של נתינה. הדרך כל כך יפה, כמעט כמו השבוע הזה, נהר אחד גדול מלווה אותה, וגם אם לרגע נעלם, בן רגע ישוב וילווה, כמעט כמו ווינוד ואמירית, מנהלי העמותה שליוו אותנו לאורך כל שבוע ההתנדבות בכפר.

 

…אני מטיילת כבר חודשים ותמיד רציתי להתנדב, לתת מעצמי לאחר. מעבר לכיף שבנתינה, אני מאמינה שאין תחושה טובה יותר מלראות ילד מחייך, רוקד, צועק משמחה בגלל משהו שאתה עשית. אז לקח לי זמן, 7 חודשים ליתר דיוק עד שהגעתי למקום של נתינה. הגעתי בדיוק למקום הנכון: עמותה שהוקמה על ידי שני אנשים שרואים רחוק, ש"זורעים זרעים" ויודעים שיצמחו עצים גדולים.

במשך שבוע, אני וחברתי למסע ציירנו, חשבנו, הפעלנו, רקדנו והכל למען וביחד עם אוכלוסייה חמה שרוצה לקבל כמו שאני רוצה לתת. הנפש שלי התמלאה בטוב, נתתי מעצמי וקיבלתי פי אלף".

אז איך בכלל הגעתי למקום המופלא הזה?

"כל הטיול חיפשתי מקומות להתנדב בהם וגיליתי שיש כמעט בכל מדינה. לעמותה שהרימה את הכפפה בכפר גאוצ'ר, הגעתי דרך הפייסבוק. ראיתי שמישהי מחפשת שותפה להתנדבות, בדיוק הייתי בנפאל ולא הרגשתי שזה הזמן הנכון לי, אבל היא הפנתה אותי לאמירית, ישראלית שהקימה את העמותה וחיה בארץ, וכבר מהשיחה איתה התאהבתי בעשייה שבכפר. אמירית סיפרה לי על העמותה pyunli שהקימה ביחד עם בחור בשם ווינוד,, ששמה לעצמה מטרה לקדם ילדים מבחינה לימודית.

את נעם שותפתי להתנדבות פגשתי במנאלי.
סיפרתי לה שאני מתכננת להתנדב והיא שאלה אם אני מחפשת שותפים. באותו רגע כבר התחלנו לתכנן איך נחבור אחת אל השנייה ותיאמנו טיול משותף של שבועיים לפני ההתנדבות בפושקר מלאת הקניות וברישיקש שמילאה אותנו בכוחות.

ההתנדבות מתקיימת בכפר בשם גאוצ'ר. כפר מדהים ביופיו, מוקף הרים ירוקים ונהר לצידו, נמצא שש שעות מזרחית לרישיקש והדרך לשם, גם היא מהממת.

 

סביבת הכפר, מבט מלמעלה. צילום: ענבל בארי

 

בכפר קיבל אותנו ווינוד שגר בכפר עם משפחתו, הם קיבלו ואירחו אותנו באהבה שקשה להסביר.
העמותה מסייעת לילדים להתפתח מבחינה לימודית ולהעשיר אותם באנגלית, בחשבון ובידע עולם. החינוך בהודו הוא בסיסי והמטרה של העמותה היא לבנות מערך עקבי וקבוע של מתנדבים שמגיעים לתת ולקבל. כאשר אמירית רצתה להתנדב בעצמה בהודו היא החליטה להקים את העמותה ולאפשר למטיילים, ולכל מי שרוצה, להתנדב ללא מגבלות זמן ותוכן. הישראלים מפיצים את התרבות הישראלית, נחשפים אל החינוך בהודו, מבלים זמן לפי יכולתם עם הילדים אשר מגיעים מרקעים סוציואקונומיים שונים.

כאמור, ווינוד חי בכפר ואילו אמירית חיה בארץ, מפקחת על הנעשה בעמותה, משמשת שותפה מלאה לעשייה גם מרחוק ואחראית על גיוס תרומות.
אנשי עם רצון כל כך גדול לעזור, לתת ולהצמיח – הם מקבלים את המתנדבים באהבה ומסבירים על כל פרט. כל מתנדב, כל מורה וכל מדריך זורע עוד זרע בערוגה גדולה, ולאט לאט רואים כבר גבעולים וניצנים, יותר ילדים מגיעים, יותר ילדים מבינים את המשמעות של ידיעת אנגלית בעולם שלנו.

 

ווינוד בפעולה מול הילדים. צילום: ענבל בארי

הילדים מגיעים מבית נורמטיבי, הם הולכים לבתי ספר ממשלתיים ופרטיים, חלקם גרים בכפר גאוצ'ר וחלקם בכפרים מסביב. הדינמיקה עם הילדים טובה מאוד והקשר נבנה לאט לאט. במהלך השבוע נכנסנו כל יום לכיתות שונות בבתי הספר (ביקרנו בעיקר בבתי ספר ממשלתיים), לימדנו אנגלית בצורה חווייתית, שיחקנו משחקים ולמדנו להכיר אחד את השני. הכפר הוא לא כפר תיירותי וכאשר הילדים נחשפים אל אנשים "זרים" ונוצרת דינמיקה ועניין, נראה כי הם בהחלט נפתחים ומגלים יותר על העולם שסביבם.

 

 

שיעור אנגלית חווייתי על הגג. צילום: אלבום אישי, ענבל בארי

 

אחר הצהריים הקסום מתקיים על הגג של הבית של ווינוד –
הפעלנו 'מועדונית' על גג הבית אליו מגיעים הילדים, הוצאנו אנרגיות וצעקנו משמחה, לימדנו יוגה, עשינו פעילויות יצירה מגוונות כמו ארנק אוריגמי שישמש לחסכון כסף, פונפון, מחזיק תמונה, סימנייה שמזכירה כמה חשוב לקרוא, עשינו חידונים על הודו, על העולם, משחקי חשבון ופעילויות מהנות. הכל נעשה באנגלית עם קצת הודית, חיוך והרבה הסברים דרך הידיים.

 

מתרגלים ביחד יוגה, לגוף ולנשמה. צילום: אלבום אישי, ענבל בארי

ככל שהילדים נהנו יותר בשעות הבוקר בבית הספר כך הגיעו יותר ילדים אחר הצהריים. הילדים זיהו אותנו ברחובות נופפו לשלום, התרגשו שהגענו לבית הספר, ביקשו מהמורות ומאיתנו שניכנס לכיתה שלהם שוב, זה היה כיף צרוף. זה מילא אותי בכוחות חדשים וברצון לתת להם אפילו עוד.

 

פעילות מקרמה אחר הצהריים. צילום: אלבום אישי, ענבל בארי

 

כשהייתי בוושישט ראיתי חנות שמוכרת הולה הופ, ביקשתי מהמוכר לעשות לי אחד בגודל שמתאים לילדים ובעזרת אנשים טובים שעזרו לי להעביר את זה לרישיקש, הבאנו לילדים חישוק מותאם וצבעוני.

 

מציירת ומקשטת את בית העמותה. צילום: אלבום אישי, ענבל בארי

בכפר הילדים למעשה סיימתי את הטיול שלי בהודו, שנתנה לי הרבה לנפש. הודו שינתה אותי ועיצבה אותי בעיקר בגלל האנשים שפגשתי בדרך ולא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר לסיים את שהותי בהודו. סיימתי את הודו במקום שמילא אותי באור , שגרם לי להבין כמה עברתי, מקום שנתן לי אהבה יותר מחשבתי שאפשר לתת".

 

זיכרון של שמחה ואושר, שילווה אותי תמיד. צילום: ענבל בארי

 

כשמערכת HODU.CO.IL  פנתה אל אמירית במטרה לשמוע עוד על העשייה של העמותה, אמירית סיפרה: "העמותה מממנת שכר לימוד לילדים שאין ביד משפחתם את הכסף לכך, משנה לשנה מספר הילדים גדל ואנחנו שמחים שניתנת לנו ההזדמנות ללמד, להשפיע, ולחוות ביחד עם הילדים ועם המתנדבים. התרומות מגיעות מירידי מכירות יד שנייה, ממחזור בקבוקים, מאנשים טובים שמעוניינים לתת. ההוצאות שלנו אמנם לא גדולות מכיוון שאנחנו שמים דגש בעיקר על יצירות, משחקים ופעילות חופשית, אך בשביל אמצעים טכנולוגים כמו מחשב או מקרן אנחנו מגייסים תרומות ממי שרוצה ומעוניין לתת. למשל, תושבי המושב בו אני גרה בארץ יודעים על העמותה ואוספים בקבוקים, שלאחר מכן מיתרגמים לכסף שאני מעבירה לווינוד במטרה לפתח ולקדם את העשייה ואת הילדים.
חלק מהמטרה שלנו היא לחשוף את המתנדבים אל התרבות ההודית, וכחלק מכך יש אפילו קוסמטיקאית בכפר שלפי רצון המתנדבות מאפרת אותן ומלבישה אותן ככלות הודיות, כך הן מקבלות חוויה מושלמת של התנדבות, תרבות והעצמה".

אם מישהו או מישהי מעוניינים להתנדב ניתן ליצור עם אמירית קשר בכתובת המייל: Amirit.sho@gmail.com