הודו מאפשרת לנו להקשר לאנשים חדשים שהופכים להיות כמו משפחה, למקומות חדשים שהופכים להיות כמו הבית, וברגע אחד גם להפרד מכל זה ולהתחיל היקשרות חדשה במקום חדש במסע שלנו. בפרק החמישי של סדרת הדוקו רשת הקסומה ״סאב קוץ׳ מילגה״, יובל אריאל וחבריה נפרדים מגסט האוס אהוב, וגם מחברה בחבורה (אחות של יובל). ברגע אחד המציאות משתנה, זה טוב או רע? עפרי סלומון כותבת לנו ומדברת עם אנשים על קשרים בלתי נשכחים שקרו בהודו – וכמובן בסוף הכתבה – הפרק החמישי לצפייה ישירה! תהנו
כתבה: עפרי סלומון
פרופורציות יחסיות ומי הוא זה שבוחר את היחס? האדם. בכל סיטואציה, הבחירה היא שונה. כל המשתנים הסביבתיים הם אלה המשפיעים על האדם להחליט מהו היחס הנכון. ההחלטה, שרגש מאבד מהפרופורציות שלו, יכולה להגיע רק על ידי האדם אשר חווה את הרגש. עדיין, הסביבה השיפוטית, אשר מביטה ברגש הצף, נוטה להציב יחס מסוים על הרגש של האחר. גם אני חטאתי, לא מעט, לגבי רגשות צפים של בריות אחרות והיום מודה בטעותי. אם בישראל, נפגוש חבר, נבלה בחברתו כמה שעות, אולי גם כמה ימים – וכשיחליט לחזור לביתו, גם בידיעה שלא נתראה בחודשים הקרובים, ככל הנראה, הפרידה לא תהיה מעיקה כמו בחו"ל. הזכרתי בעבר שהזמן שונה בהודו. לא קיים, מבחינת הכרויות, הזמן הוא בכלל לא מדד. כששוהים במחיצת אדם אחר בהודו, גם אם זה בסך הכל שבוע, הקרבה אותה נרגיש, לא מחוברת בהכרח, לזמן אותו העברנו יחד. יכולתה של הודו, אהובתי, לפתוח את הנפש, יחד עם הקול והפה, ולהציף אחד לאוזני השני, את הסודות הכי כמוסים שאפילו האדם הקרוב ביותר אלינו, זה שכבר שנים נוכח בסצנות הכי קשות והכי משמחות בחיינו, לא שמע.
הנחל שעובר בקטגלה- צילום- יובל אריאל
אם כשנכנס יין, יצא סוד, אז כשנכנסת הודו, נברא עולם. שאלתי כמה אנשים נוספים על חיבורים עם אנשים בטיול שלהם, ואלה התשובות:
גל (25): "הכרנו חבורת בנים, מבת ים, ערסים רצח, מסתירים את זה ממש. התחברנו, טיילנו איתם שבועיים מתוך חודש. בארץ לא חושבת שהיה יוצא להתחבר איתם, הם לא מהסגנון שלי או של חברים שלי מהבית. זה כמו שבצבא מכירים כל מיני עולמות. אני חושבת שהרבה שעות מתות, שאת לא באמת פעילה בהן, את רוצה את החברה ואת יושבת ואת משחקת משחקי קלפים במסעדות… לא משהו שהייתי עושה בארץ וזה גורם לחיבור."
דורון (26): "באופן כללי, בהודו אתה הרבה יותר פתוח להיכרויות חדשות. אתה סבלני יותר כלפי שוני בין אנשים. הכל זר לך ואם אתה לא תהיה פתוח, אתה לא תבין כלום ותברח הביתה. אם אתה בא פתוח, אתה יכול להבין את הזרות ואת השוני ממה שאתה מכיר".
אלה (26): "יש איזה כפר שהוא ממש מנותק מציוויליזציה. עלייה של שעה בתוך היער שנדבקות עליך עלוקות כל הדרך, ממש סיפור להגיע לשם. כל הכפר סוג של משפחה, חיים ביחד. אני התארחתי אצל משפחה, ממש יצא לי להכיר אותם בשבוע וחצי. הייתה שם ילדה בערך בת 14, אולי קצת יותר, היה לה חלום להיות רופאה, כל הכפר ממש עודד אותה לזה. כולם שמרו לה כסף בצד כדי שהיא תוכל ללכת ללמוד. מהיום הראשון ממש התחברנו, היו לנו שיחות על דברים עמוקים ביחס לגיל שלה, על תרבויות, שוני, קבלת השונה. היו לי ימים שהייתי חוזרת מטיול והייתי הולכת לשבת איתה שעות. זה היה ממש מיוחד, ליצור סוג של אינטראקציה עם ילדה שהמבט שלה ממש בוגר, מגיל צעיר. אמרתי לה שזה מוזר לנהל שיח כזה עם ילדה, היא הסבירה לי שהיא מרגישה שבגלל החיים שהיא חיה (כל התיירים שפגשה), היא מסתובבת בעולם וזה גורם לבגרות. היא מרגישה המון פעמים שזה שהיא רואה שאנשים באים במיוחד לכפר הזה, לחיים הפשוטים, זה מוסיף לרבדים שלה, לתובנות שלה עם עצמה."
"אתה סבלני יותר כלפי שוני בין אנשים. הכל זר לך ואם אתה לא תהיה פתוח, אתה לא תבין כלום ותברח הביתה"
עדן (25): "הכרתי בהודו פרופסור לפסיכולוגיה בן 35, לא נראה לי שהיינו מתחברים אם זה לא היה בהודו. היינו פיסית באותו גסטהאוס, יצא לנו לטייל בכמה מקומות בפרווטי. שמרתי איתו על קשר בקטנה, אבל זה דעך לאט לאט."
גילי (24): "יש איזה אחד שהכרתי בהודו, מוסיקאי כזה. ישבנו באיזה קופישופ ודיברנו מלא זמן, לא עשינו כלום. אני זוכרת שיצא לי לראות אותו כמה פעמים אחר כך, זה היה נחמד, הוא צץ פתאום. אני חושבת שהוא היה פתוח איתי, לא בטוחה כמה הייתי פתוחה איתו בשיחה."
יעל (28): "פגשתי אותו איזה ערב, ישבנו כולנו כל הערב, הוא היה ממש חתיך ומגניב. ידעתי שאנחנו אמורים לנסוע למנאלי בלילה, לא ראיתי אותו, זה היה מבאס. התחלנו להתקל אחד בשנייה כמה פעמים ותוך זמן קצר כבר שכבנו. חברה שלי נסעה יום אחר כך ואני פשוט עברתי אליו לחדר ונסענו ביחד לרג'סטן. זה היה ספונטני, טיילנו ביחד שלושה שבועות. אם הייתי פוגשת אותו בארץ, כנראה שלא הייתי מתקרבת אליו, אבל בהודו, שזה נקי, כל מה שהבנתי ולמדתי עליו היה מתוך ההתנהגות שלו איתי ולא איך שאנשים רואים אותו, זה היה מעניין ואיפשר את החיבור."
דן (26): "אחרי שהייתי שבועיים בכפרים, חזרתי לקאסול, הגעתי מאוחר, לא מצאתי גסטהאוס במחיר שפוי ושאני אוהב. בסוף ראיתי שביל לגבעה שעליה יש 3 גסטהאוסים, השניים הראשונים היו מלאים, השלישי, היה נראה לי סבבה. שאלתי אנשים שהיו שם לגבי הגסטהאוס. היה איזה ישראלי אחד, בהתחלה לא קלטנו שאנחנו ישראלים, רק בהמשך הבנו. היינו שלושה ימים ביחד, שיחקנו ברינקטון. החלפנו ספרים… חיבור טוב. נראה לי שזה התאפשר כי לא ידעתי מה קורה, לא הכרתי אף אחד, פתאום יש אחד שיש לנו דברים משותפים. עצם העובדה שאנחנו מטיילים ומחפשים את המשותף ולא את החוסר איפשר יותר חיבורים…"
החיבור הוא אחר, האופציה להסתכל בלי לחפש את הפציעות הוא משהו שאנחנו לא נוטים לעשות. אי אפשר להגדיר את מידותיו של החיבור, ממש כמו שלא ניתן למדוד את הזמן. נשב, נצחק, נבכה, נצרח ויש כאלה שיחשבו שהשתגענו, אבל בסך הכל הרגשנו. כולנו רוצים להרגיש, משמע להיות. האופציה לקבל הוכחות שאתה חי, כל כך הרבה פעמים ביום, מופלאה וממכרת. איך אפשר להתעלם מהנגיעות הקטנות בנפש, שנותנות הבזקים של חיים?
בפרק החמישי של סדרת הדוקו רשת ״סאב קוץ׳ מילגה״, ניחשף לפרידות אותן חוו יובל וחבריה, פרידה ממקום, פרידה מחברים, ועם כל העצב באה השמחה, שמתחיל פרק חדש במסע שלהם בהודו. לפניכם: