והפעם, רגע לפני שתוכלו לראות את הפרק הרביעי בסדרת הדוקו-רשת ״סאב קוץ׳ מילגה״, קבלו ראיון בלעדי עם יוצרת הסדרה, הלא היא יובל אריאל, שמספרת לנו הכל, על התובנות האדירות שהודו העניקה לה, סיפורים מרתקים וכמובן, אהבה ממושכת וממכרת ל״אישה״ שלנו -ככה מכנה אותה עופרי כתבתנו - הלא היא הודו.
כתבה: עפרי סלומון
נמסטה משוגעים. בסופו או תחילתו של דבר, כל אחד אחר, אז אם כולנו שונים, כולנו אותו דבר? המשפט הקבוע של אבא שלי הוא "איזה קטע שלכל אחד יש פנים אחרות". בהחלט מפתיע, אבל אם יש משהו מפתיע עוד יותר, לפחות מבחינתי, זה האפשרות שכולנו נתייצב באותה הסיטואציה ונחווה אותה לגמרי אחרת, מהחבר שישב ממש לידנו והסתכל על הנוף העוצר נשימה שאנחנו התאהבנו בו ב24 שעות האחרונות.
כל אחד חווה את זה אחרת. צילום: ירין הרנר
בהודו זה קורה, בארץ זה קורה בקצרה, כי בכל זאת – יש לאן למהר ובעצם זה תמיד ככה. הצורך באישור הבלתי פורמלי שכולנו חתומים עליו, גם בלי לדעת, בו אנחנו מחכים לאדם נוסף בעולם, אפילו רק עוד אחד, שירגיש את הרגשות שלנו, יחשוב מה שאנחנו חושבים או לפחות יבין את המשמעות של המילים שלנו, רק כדי להרגיש שלא השתגענו. החיבור שלי עם יובל אריאל, היוצרת של הסדרה, נוצר על בסיס שיגעון הודו המשותף וכשמוכח לנו שעוד אלפי אנשים לוקים בתסמונת התאהבות במלכה, אנחנו מרגישות קצת הקלה. את יובל ראיתי במכללה, כשמסביבה יש אנשים משוגעים כמעט כמוה, אין סיטואציה שהיא לא מחייכת בה ואפילו מהצד, עוד לפני שדיברנו, יכולתי להריח את ניחוחות הודו ממנה, בקטע טוב, כן? אז חזרנו לחדר הכתיבה של הסדרה ודיברנו קצת על האישה שלנו.
איך הגעת להודו בפעם הראשונה?
"באתי מטיול של חודשיים במזרח. הודו לא קרצה לי יותר מדי, זה הרגיש לי ללכת אחרי כולם. היה חשוב לי להיות בליל סדר בנפאל ומשם הדברים התגלגלו. היעד הראשון – מומביי."
יובל אריאל בוושישט. צילום: ירין הרנר
חוויה חזקה שזכורה לך מהטיול הראשון?
"לקחנו רכבת של שלושה ימים לדלהי. אחת החברות חטפה התקף חרדה ברכבת. עומס של אנשים, סדרן שנוגע בתחת, חוויה אינטנסיבית. היינו חמישה אנשים, כולם חוו את הסיטואציה כלא פשוטה. ההתקף חרדה של החברה זכור לי כחוויה מחברת בנינו, היה רגע עוצמתי, אנחנו חברות מאוד טובות כמה שנים ופתאום היה שם רגע משמעותי. לראות בן אדם שנתלה עליך בזמן התקף חרדה… אי אפשר שזה לא יהיה מחבר."
התפצלת מהחברות מהארץ?
"יצאנו ארבע בנות, אמרתי לעצמי שאני הכי פחות בעייתית וזה מה שניסיתי לעשות כדי להימנע מריבים אבל פתאום רציתי גם לקבוע מה לעשות ולא רק לזרום עם החוויה שתיקח אותי. התחלתי לשים לב שיש סביבי אנשים שהצטרפו במהלך הטיול שמגבילים אותי, מביאים אווירה לא נעימה – תוקפנים, אלימים. קמתי והחלטתי שאני ממשיכה לאן שאני רוצה. מבחינתי, פה התחלתי את הטיול."
״פתאום רציתי גם לקבוע מה לעשות ולא רק לזרום עם החוויה שתיקח אותי״
איך הייתה החזרה לארץ?
"בעיקר מלחמות שלי עם עצמי – אם אני מצליחה להיות מי שאני רוצה או לא. מלא כיף בלי מעצורים, ערה כל הלילה, מסיבות, ובעיקר ישיבות ביחידת דיור אצל ההורים כדי לשמור על הודו בארץ…"
איך הגעת להודו בפעם השנייה?
"חברה שכנעה אותי לבוא ללמוד ב״ספיר״, אז אמרתי לה שחייבים הודו לפני הלימודים. טסנו ועוד חברים הצטרפו אלינו כששמעו שאני טסה".
מה לקחת לעצמך מהודו השניה?
"שאני יודעת שאני יכולה להתמודד ולצלוח הרבה סיטואציות קשות, שאני סומכת על עצמי. מעבר לזה הבנתי שאנשים לפעמים באים להגיד לך משהו על עצמך. הבנתי לאיזה מקומות אני רוצה להיכנס ולאיזה לא. גם אנשים שלא כאלה חשובים לי, אני יכולה להתאבד בשבילם."
איך הייתה החזרה לארץ הפעם?
"התחלתי ללמוד קולנוע ב״ספיר״, ליצור סרטים. הבנתי שההתעסקות שלי היא הרבה סביב הודו. בשנה השנייה ללימודים נהייה קשה יותר כשהמרחק מהודו גדל, יחד עם כל היצירה של הסדרה כשכל השאלות על הודו עולות…"
הודו בפעם השלישית?
"הגעתי להודו ופגשתי אותה עם המצלמה, כאן קרה משהו. ירין, זוהר (החברים מהסדרה) ואני מקיימים מערכת יחסים מאוד מוזרה. מערכת יחסים ללא מיניות אבל עם משק בית משותף, ילדים משותפים (כלבים וחתולים). החוויה המשותפת איתם קירבה יבנינו מאוד. גם אחותי ואני התקרבנו מאוד והיום היא בין האנשים שיותר חשובים לי. טריפול, חבר מהבית הרגשתי שהייתי משקולת בשבילו ורק ברגע שהוא התפצל מאיתנו הוא התחיל את הטיול שלו."
.jpg)
מנאלי הישנה. צילום: יובל אריאל
אחרי כל הטיולים, מהם הדברים החשובים ביותר שנשארו בך?
"תהליכים. הרבה אנשים מסתכלים על נקודות התחלה וסוף. אני משתדלת לשפוט על פי תהליכים, גם את עצמי וגם את חברים שלי. הפער בין הנקודות גורם לי להסתכל על השינויים שאני עוברת וההסתכלות הזאת מעניקה לי קבלה. אני מאמינה במשפט שאנשים שאתה אוהב, אתה צריך לאהוב את החרא שלהם, אם לא אז אתה מצפה לקבל פלקט ולא חבר. אם אתה רוצה להיות משהו מסוים, אתה יכול, אתה רק צריך להתאמץ. המחשבה העיקרית זה שאם אני רוצה שמשהו יקרה, זה יקרה."
אז מה זה בכלל שיגעון? לפי הערך "שגעון" בויקיפדיה: "מחלת נפש המתבטאת ברעיון מסוים שנתקע במוחו של אדם ואינו מרפה ממנו…" לפעמים מרגיש שכל אלה שהקונפורמיסטים יכירו בהם כ"משוגעים" הם החכמים ביותר, אלה שמסתכלים לאמת בעיניים ולא רוצים לעצום או לשחרר. דמותו של אדם החותר למטרה ועוזב שנייה לפני שהגיע לשיא, ממוקמת עמוק בתוך המוח הפעיל שלי כל פעם שאני חושבת על לשחרר, אז אם לוותר יציל אותי משיגעון, אני מוכנה להיות חולה.
ועכשיו, קבלו הפרק הרביעי בסדרת הדוקו-רשת ״סאב-קוץ׳ מילגה״